דיאלוג בין שמאלנית למתנחל

דנה אלכסנדר ואדם צחי, 2019

"אני יודע, המפגש עם זולת רחוק ממני, מפחיד ומכאיב אך גם מצמיח ומחזק."

הקדמה

דנה:

למה וכיצד נולד הדיאלוג הזה?

הדיאלוג בין אדם לביני נולד מתוך היכרות במסגרת עמיתי שחרית, קבוצת אנשים בעלי מיקומים מגוונים מאוד בחברה הישראלית, שמבקשת ליצור שיח ופוליטיקה של טוב משותף. הרצון שלי לקיים דיאלוג על התנחלויות דווקא נבע מההבנה שהיחס כלפי התנחלויות הפך לאחד המסמנים המובהקים ביותר של החלוקה בין "ימין" ל"שמאל" בישראל. זו חלוקה מחנאית קשיחה ומקובעת, המקשה על כל התקדמות אל עבר פוליטיקה של טוב משותף בקנה מידה ארצי ורחב, שחורג מהמקומי והנקודתי. בשאלה כיצד ניתן וראוי לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים קיימת מבוכה לא קטנה בשני המחנות, וזו שאלה שמחייבת כמובן דיאלוג עם הפלסטינים, מעבר לדיאלוג פנימי בתוכנו. אך בשאלת ההתנחלויות חילוקי הדעות מובהקים: נדיר יהיה למצוא מישהו בשמאל שיש לו יחס חיובי כלפי ההתנחלויות, ומישהו בימין שרואה בהתנחלויות טעות היסטורית שכולנו משלמים עליה ביוקר.

הבחירה באדם כבן-שיח היתה טבעית. נדמה שבנושאים אחרים שמפלגים את החברה בישראל – היחס כלפי הדת, מדיניות כלכלית-חברתית, השסע העדתי – יש לנו מכנה
משותף ערכי רחב. אדם הוא דתי, אני חילונית; הוא מזרחי, אני אשכנזית; הוא גר בהתנחלות בגוש עציון, אני גרה בתל אביב; הוא נעדר הון כלכלי, לי יש הון שמעניק לי בטחון
כלכלי. על אף "ניגודים" אלה בין הזהויות שלנו, חשתי שאנו חולקים בסיס ערכי משותף רחב, ששנינו דוגלים בערכים הומניסטיים של פתיחות, פלורליזם, אהבת אדם ואכפתיות
כלפי הזולת, ושבמציאות אחרת נטולת כיבוש והתנחלויות, יכולנו להשתייך לאותו מחנה.

מטרת הדיאלוג מבחינתי, אם כן, היתה להבין לעומק את המחלוקת בינינו: היכן נפרדות הנחות המוצא הערכיות שלנו, באופן שמוביל אותנו לנקוט עמדות כה מנוגדות ביחס להתנחלויות? או שמא מדובר בפרשנות שונה של המציאות שמובילה אותנו לעמדותינו השונות? תקוותי היתה שחשיפת הפערים בין אותן הנחות תאפשר הפקת תובנות רחבות יותר על מחלוקת זו בחברה הישראלית ועל ההתמודדות עימה. אני משתייכת לאותו מחנה הרואה בסיום הכיבוש והשגת הסדר מוסכם עם הפלסטינים תנאי הכרחי להמשך קיומה של מדינה וחברה ישראלית בריאה ומתפקדת. נקודת המוצא שלי היתה, שעד שהמחנה שלי לא ימצא את הדרך לקיים שיחה עם הימין על אבן הנגף הזאת, ההתנחלויות, הסיכוי שתצמח כאן נכונות פוליטית רחבה לחתור להסדר שלום הוא אפסי. ברור היה לשנינו שיש כאן שיחה בין שני אנשים פרטיים, ושאף אחד מאתנו לא מייצג את המחנה שלו או שלה. ועם זאת נדמה שבעניין היחס כלפי התנחלויות, אנחנו מספיק מייצגים בכדי שלדיאלוג זה תהיה משמעות רחבה יותר.

אדם:

בתוך תרמיל הזהויות שאני נושא על גבי, ישנה גם הזהות הגיאוגרפית: אני גר ביישוב בשם תקוע, הממוקם ממזרח לקו הירוק. מעולם לא ייחסתי משמעות רבה לזהות הזו מדוע לייחס משמעות זהותית למקום מגורים? בשונה מהזהות האתנית, הדתית והמשפחתית, את הזהות הגיאוגרפית קל ופשוט לשנות. לכאורה, הייתי יכול לגור גם בירושלים (לולא זיכרונות כואבים שהיא נושאת בעבורי), בתל אביב (לולא מחירי שכירות שאיני יכול לעמוד בהם) או בגליל (לולא המרחק הרב מהמקומות בהם אני פועל ויוצר). אינני מהאידיאולוגים הגדולים של ההתנחלויות, גם לא נולדתי בהן, ולתחושתי פשוט נקלעתי למקום מרהיב ביופיו, מבודד דיו אך גם לא רחוק מידי מהעיר, קהילה שאני משתייך אליה ועם זאת שומר על גבולותיי האוטונומיים, מקום שאוכלוסייתו מעורבת בדתיים ובחילונים, ויש בה מרחב רב להיברידיות וליצירתיות. משך רוב חיי, לא הרגשתי שהאישי שלי הוא הפוליטי. ההשתמעות שלו בעבור אחרים בישראל הייתה פוליטית, בוודאי, אך ההתכווננות והמוטיבציה שלי לא היו פוליטיות אלא אישיות.

עם זאת, איכשהו מצאתי את עצמי בתפקיד דובר מועצת גוש עציון; עורך מקומון גוש עציון; לתקופה מסוימת יועץ תקשורת לארגוני התיישבות ביו"ש; כותב בירחון "נקודה"; מתגנב
לגוש קטיף כדי להיות עם התושבים ברגעים האחרונים לפני שגורשו משם; כותב סדרת פרקים סאטירית, סדרת רשת קומית וסינופסיס לסדרת טלוויזיה על המגורים בהתנחלות. בעוד חיי הפנימיים נסובו סביב עניינים שברוח – ספרות משווה (בתואר השני) וקולנוע (בתואר השלישי), בחיים המעשיים מצאתי את עצמי מחכה מאחורי רכב פלסטיני במחסום מזמוריה, מתבונן בחשש מחלון הקרוואן שלי בגדר התיל שמאחוריה הכפר הערבי תוקוע, או משתתף בלוויה של בת היישוב שנדקרה למוות על ידי מחבל פלסטיני. בקיצור, בעוד תודעתי התנהלה לה בשלוותו המנותקת של האישי, חלק נכבד מחיי המעשיים היטלטל ברכבת ההרים של הפוליטי.

לכן, כשדנה אלכסנדר, חברתי לקבוצת העמיתים של "שחרית", הציעה, כדבריה ש"נכתוב ביחד משהו על הכיבוש… לפתח שפה משותפת כדי לדבר עליו… פעילת זכויות אדם אשכנזית מתל אביב ומתנחל מזרחי דתי מתקוע מדברים על הכיבוש", הרגשתי שזו הזדמנות לנסות ולהכיר טוב יותר את המקומות הלא-מדוברים הללו ביני לבין עצמי. להבין אילו עולמות אידיאולוגיים, רגשיים, אינטלקטואליים ומעמדיים יוצרים את המתח האישי-פוליטי שאני חי בו. המסגרת של דיאלוג נראתה לי מתאימה מאוד: במקום מסה רשמית המצהירה על עצמה כסגורה הרמטית ובעל תואם פנימי בין חלקיה – שיחה דינאמית ופתוחה, שמכיוון שאיננה נדרשת לניסוח סופי של עמדה מגובשת, מאפשרת להביא חלקים רבים יותר של האישיות, ולפיכך אמיתית וכנה יותר. אך בעיקר – מפגש בלתי אמצעי עם נקודת מבט הפוכה-לכאורה משלי, התמודדות עם קול בחברה הישראלית המותח עלי ביקורת קשה ללא הרף, המבקש לנער את תפיסתי המוסרית, המפנה מולי אצבע מאשימה. אני יודע המפגש עם זולת רחוק ממני, מפחיד ומכאיב אך גם מצמיח ומחזק.

המסמך המלא