הסובסידיאריות מייצגת גישת ביניים רעיונית ומעשית הניצבת בין תפיסות ליברליות אינדיבידואליסטיות שמתייחסות בראש ובראשונה לפרט, לבין תפיסות סוציאל-דמוקרטיות הדוגלות ברעיון של מדינה רבת-עוצמה.

מצד אחד, סובסידיאריות אין משמעה שלילה של זכויות הפרטים, כי אם, להיפך, ביטוי להכרה בכבודם ובעיקר בצורך הטבעי שלהם, כפרטים, בקהילה וברצונם הרווח להתאגד ולפעול במשותף באופן שמעניק לחייהם משמעות, מצמצם ניכור ומייצר סולידריות חברתית (איגודי עובדים, ארגוני צדקה דתיים, תנועות נוער ועוד). פעולה כזו מבוססת על אינטראקציות של נדיבות, הדדיות ואמון שניתן לראותן כמעין חילופי מתנות המאפיינים, כפי שהראה האנתרופולוג מרסל מוס, את כל החברות האנושיות, כערוץ מרכזי ליצירת יחסים חברתיים סולידריים. לכן גם ריסון הגיון השוק המתפשט שאותו מקדם הליברליזם הכלכלי חיוני לשם הגנה על קבוצות וקהילות. מכאן שההגנה שמקדמת הסובסידיאריות על קבוצות וקהילות נובעת לא רק מטעמים אינסטרומנטליים – היותן מכשיר למימוש חירות היחיד – אלא גם מתוך תרומתן הייחודית לקידום הטוב החברתי המשותף, לחיזוק הקשרים והיכולות של הפרטים והקהילות בחברה ולהגברת האמון החיוני לשם חיזוק ההון החברתי.

מצד שני, סובסידיאריות חוסכת למדינה מעורבות יתר בפעילויות שעלולות להטיל עליה משא עצום של משימות ומטלות ושמוטב שתשארנה באחריות הקהילות ובכך היא מותירה לה זמן ואנרגיה לעסוק ביעדים הלאומיים המורכבים. בהקשר הזה, ראוי להזכיר שאחת הביקורות הרווחות על מדינת הרווחה באה על רקע פגיעתה בקהילתיות: כך, הידע של הקהילות, שמילאו תפקיד חשוב באספקת צרכי הרווחה המגוונים של הפרטים ובהגדרתם, נדחה לא פעם לנוכח תפיסת המומחיות הביורוקרטית של מדינת הרווחה וגישת ה-top-down האחידה והאוניברסלית שלה, שאף הפלתה לרעה קהילות שלא השתייכו לקבוצת הרוב בהקצאת מכלול הזכאויות. בנוסף ,כוחה הרב של הפקידות ייתר את הצורך בשיתוף הציבור וצמצם את מקומה ותפקידה של הקהילה כמרחב חופשי של החברה האזרחית. לבסוף, ביטול הגופים המתווכים בין הפרט למדינה עלול להוביל להיווצרותה של תרבות של תלות של הפרט במדינה, הפוגעת בכבוד האדם.

הסובסידיאריות מציעה אפוא דרך אמצע: היא תובעת הכרה בייחודן של כל אחת מהספירות החברתיות השונות, הציבוריות-ממשלתיות אך גם האזרחיות (מקומות עבודה ,משפחות, מוסדות דת), ובמקומן במבנה החברתי הכולל .

ייחוד זה מחייב שכל אחת מהספירות תקבל לידיה סמכויות שתתאמנה למהות ולמטרה שלה, וזאת, מבלי להביא בחשבון בהכרח את מידת היעילות שבדבר: שהרי, קיומן של מספר רמות החלטה במקום קביעת הירארכית החלטה ברורה (כמו, למשל, בפירמה עסקית או בצבא), עשוי לכאורה דווקא לזרוע בלבול ולהקשות על מציאת פשרות החיוניות לצורך חיים משותפים של קבוצות אוכלוסיה מגוונות. אלא שמדידת המטרות הקהילתיות רק דרך משקפיים של תועלת מעבירה את כוח ההחלטה לידיו של "המודד" במקום להותירו בידיו של "העושה". היא גם מתעלמת מכך שהתאגדות קהילתית יכולה להשיג מגוון של מטרות, לא תמיד מתוכננות. כך, למשל, התאגדות להפעלת משמר אזרחי לשם חיזוק תחושת הביטחון בשכונה, יכולה להוביל לפעילויות משותפות נוספות (למשל, עריכת מבצעי ניקיון בפארקים) שגם אם כל אחת מהן אינה בהכרח יעילה יותר מפעילות הרשות, היא מייצרת "תחושת ביחד "שכונתית בעלת ערך אינטרינזי משל עצמה.

למעשה, יותר מאשר עקרון משפטי או פוליטי, הסובסידיאריות היא אמצעי להבנת היחסים המתאימים בין המרכיבים השונים של החברה, בהתבסס על אופיים הייחודי ובהתאם למקומם החברתי הכללי. במובן הזה, הסובסידיאריות היא שיקוף של העולם החברתי, יותר מאשר ניסיון לשנותו. במילים אחרות, ההנחה שנדרשת קירבה מירבית לרמת קבלת ההחלטות אינה עניין טכני או של יעילות כלכלית, ואפילו לא רק שאלה דמוקרטית: היא מהווה ניסיון להביא לידי ביטוי את התרומה הייחודית שכל התארגנות אנושית יכולה לתרום למען השגשוג החברתי והטוב המשותף.

בניגוד לרעיון הפדרליזם שמדגיש את הפן השלילי – הרצון למנוע מהרמה השלטונית ה"עליונה" יותר להתערב בענייני הרמה שמתחתיה – לרעיון הסובסידיאריות יש גם היבט חיובי: ההנחה שבאופן עקרוני שום התארגנות אינה עליונה על פני אחרת, ושביחד כולן מרכיבות מכלול שבו כל התארגנות יכולה לתרום את חלקה, ושבו חלוקת האחריות בין מכלול הרמות תביא לתוצאה טובה יותר. ההתערבות של הרמות האחרות, ה"גבוהות" יותר, תהיה שיורית, כמוצא אחרון, כדי לסייע להתארגנות הראשונית להשיג את מטרותיה. במובנים אלו, המסורת הרעיונית שעליה נשענת הסובסידיאריות נותנת ביטוי מוחשי לחשיבותו הרבה של הפלורליזם החברתי, ברמה האופקית – הסתכלות על החברה כמורכבת מאוסף מגוון של קהילות (ולא רק מאוסף של פרטים או מהמון הומוגני) – אך גם ברמה האנכית – מתן כבוד לסמכותן הפנימית של הקהילות ושל שאר הקבוצות החברתיות.