פדן והרטמן [34] טוענות שחומות מסמלות ויתור על מגע ודיאלוג, סירוב ליחסים והיאחזות עיקשת באיום מתמיד, כמרכיב בסיסי בהגדרת החיים במרחב. במקום מגמה זו של הפרדה יש לשאוף לחפש פתרונות לבעיות השורשיות שהחומות כביכול מבקשות לתת להן מענה, מבלי לייצר איום על קבוצות שונות שיגביר את המוטיבציה שלהן לברוח או להדיר. הדרך לעשות כך היא באמצעות גדרות של שכנות, ולא חומות של עוינות. 

אחד מהמישורים האינטואיטיביים והחשובים לטיפול בהדרה ובהסתגרות כמו גם בשימור ערך השוויון של כל אדם בחברה הוא המישור המשפטי. גביזון ושוורץ [35] סבורות כי לחקיקה ולפסיקה תפקיד חיוני במאבקים מסוג זה. דוגמה לכך מצויה בהתערבותו ובקביעתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי אסור ליזם פרטי להפלות בני זוג מהמגזר הערבי במכירת דירות.[36] 

גונטובניק [37] דן בספרו בשאלה מתי סירוב למכור או להשכיר יחידת מגורים מחמת זהות תרבותית (דת, גזע, לאום או אתניות) נעשה כדין ומתי על הפרדה בדיור להיות מסווגת כהפליה האסורה משפטית. שאלה זו יורדת לשורש מערכת היחסים בין הקבוצות התרבותיות הפועלות בחברה, ולאופן שבו אנו רואים את "עצמנו" ואת "האחרים". לדידו, הסדרה נאותה של הסוגיה היא תנאי יסוד להשגת לכידות חברתית בחברה שסועה. כדי להשיגה יש לעמוד על נזקיה של ההפרדה אך גם על יתרונותיה, נוכח המימוש התרבותי שהיא מאפשרת לעיתים. הטענה המרכזית שלו היא כי "יש לפסול, ככלל, הפרדה משפטית כופה בדיור (חומות משפטיות), בין אם מדובר בהפרדה כופה מצד הרשויות (הקצאת קרקע ייחודית על ידי המדינה וגופים שלטוניים), ובין אם מצד פרטים (ועדות קבלה, ותניות עבירות).

מנגד, במציאות הישראלית אין לכפות מגע, אין לשבור את ההפרדה החברתית (גדרות חברתיות) ויש לאפשר לבעלי יחידות הדיור לסרב למכור או להשכיר אותן כרצונם, וזאת להבדיל מהעוסקים בשוק הדיור שעליהם יש להטיל את החובה לנהוג בשוויון"

חרף תרומתו המשמעותית של עולם המשפט, אין בכוחו לפתור סוגיה חברתית סבוכה זו לבדו. הוא זקוק לשותפים – הן לרשויות בהיבט של תכנון עירוני וניתוב אוכלוסיות והן לארגוני ״מגזר שלישי" המתווכים בין הקבוצות השונות, על מנת לייצר מציאות והסדרים חברתיים שמקבלים את נוכחותו של השכן כמו גם את רצונו בהיבדלות. 

בלנק מראה [38] כי כדי להתגבר על החומות של היפרדות והתבדלות של קהילות יש לקדם את הופעתו של מרחב דה-סגרגטיבי, שבו ייווצרו "איים של פלורליזם" שבהם יוכלו בני הקהילות השונות להתגורר אלה בסמוך לאלה, להתפשר על אורחות חייהם המנוגדים וללמוד לחיות יחד. בעצם קיומו של המרחב הזה יתאפשרו רצף של אופציות, מנוכחות הומוגנית להטרוגנית, ועם גדרות למרחבי ביניים שמאפשרים מגע ביום-יום בתרבות רחוב, גנים ציבוריים, חנויות ושטחי מסחר, ועוד.

על הרשויות נופלת החובה לתכנן את המרחבים האלה, מנקודת מבט רגישה שקוראת את המציאות ולוקחת בחשבון את הפסיפס הקהילתי והשונות, תוך ויתור מחד על ההפרדה המכוונת וההרמטית שמסמנת החומה, ומנגד תוך שמירה על זהותן ותחושת הביטחון של הקבוצות השונות שמאפשרת הגדר. יש להחמנע מלייצר מצב שבו מדיניות אינטגרציה מכשילה את עצמה. אולם, במקומות מסוימים, בעיקר בערים גדולות, שמטבען מושכות אוכלוסיות מגוונות בשל ההזדמנויות המגולמות בהן, יש צורך לעדכן מחדש את החשיבה העירונית ואת האופן בו מתמודדים עם שינויים דמוגרפיים, כך שיותאמו למציאות של עיר מעורבת, בין אם חילונית-חרדית ובין אם יהודית-ערבית.[39]

לפי מונטרסקו [40] תכנון ריאלי מרסן תגובות קשות למעברים של קהילות. המצב בכרמיאל שבו קיימת התנגדות לכניסת האוכלוסייה הערבית הוא לטענתו "תוצאה בלתי מתוכננת של התכנון.. התכנון הכולל בא לגדר, לתחום את המתחמים הערבים. היישובים היהודיים נועדו לפקח, אך מעמד הביניים הערבי פורץ את הגבולות האלה, והופך את הקערה על פיה. נוצר פרדוקס, שהאוכלוסייה (הערבית, שלכניסתה נשמעות התנגדויות ח.מ.) שמבקשת לרכוש דירות בכרמיאל, צפת, מעלות ובאר שבע, היא אוכלוסייה שכביכול כל ראש עיר היה רוצה – בורגנית, משכילה, משלמת מסים, רוצה להשתלב במרחב העירוני ורוצה להתרחק מהמרחב השמרני של הכפר".

כמו כן, על הרשויות לדאוג הן לשינוי תודעתי שמתגבר על ההפרדה שאנו מורגלים לה באמצעות עידוד תוכניות להכרת השכנים ובניית גשרים בין חברי קהילות שונות. תוכניות אלו יכולות להפחית תחושות פחד וזרות ולנפץ דעות קדומות. ארגוני החברה האזרחית לצד הארגונים הרשמיים יכולים להוביל מהלכים כאלה. ניתן גם להכשיר צוותים שיעבדו עם קהילות במטרה לאפשר את פירוקן של חומות הפחד ותוך ניסיון מתמשך להבין איך למנף ולהעצים את כוחה של קהילה. דרך נוספת לשינוי מודעות היא בהגברת הייצוג הציבורי-ממסדי לכל קהילה, שביכולתו לשפר את התקשורת ואת הדינאמיקה בין הקהילות השונות. בערים שבהן שיעור התושבים הערבים עלה, הנתונים מראים שקיימת עליה בייצוג בקרב עובדי העיריות וכן בקרב נבחרי הציבור. [41]