ב-15 באוגוסט 2015, יא באב ה'תשע"ו, הלכה לעולמה במבי שלג ז"ל – אשת תקשורת ופובליציסטית, מייסדת ועורכת כתב העת "ארץ אחרת".

אנשי שחרית שהכירו אותה, את פועלה ומורשתה, והושפעו מדרכה, נפרדים מהאישה שהקדישה את חייה לחיבור בין כל השבטים החיים בישראל.

יהי זכרה ברוך.

ד"ר אילון שוורץ, מנכ"ל שחרית

אחת הברכות הרבות של עבודתי בשחרית היא ההיכרות עם אנשים נפלאים, המגיעים מהקהילות המגוונות בחברה הישראלית.
רבים מהם בעלי רצון להתחבר לחשיבה ועשייה של שחרית, שחרטה על דגלה את יצירת הטוב המשותף בין כל מי שחי כאן.
לעתים די קרובות, בעיצומה של השיחה, ועל מנת שאבין את תפיסת עולמם וחזונם לגבי החברה בישראל, הם יתחילו לשרטט לי "פיצה", את הפיצה של במבי.
ברגעים הללו עולה חיוך על פניי, כי אני בעצמי יודע כמה רעיון אחד, מטאפורה אחת, יכולה להפוך לחותמת אישית שלך (תשאלו אנשי סביבה על שלוש הפרדיגמות הסביבתיות); ובעיקר, כיוון שאני שוב מקבל עדות לכך שבמבי הייתה חלוצה.
שעוד לפני מכון שחרית, ולפני ארגונים אחרים וטובים, במבי הבינה את החברה הישראלית, פעלה והתבטאה, והשפעתה היתה ענקית.
נפגשתי איתה לראשונה, כששנינו היינו צעירים, ושנינו עם פרוייקטים חדשים – אני עם מרכז השל לקיימות מקומית, והיא עם כתב העת "ארץ אחרת".
שני פרויקטים שקיבלו את המימון הראשוני שלהם דרך קרן קומינגס הנפלאה. היא היתה (כהרגלה) עמוקה, ישירה, מסקרנת ומאתגרת, "בלי פוזות" של נימוסים מיותרים.
ראיתי לפניי אישה שיכולה לשנות מציאות.
על החשיבה והעשייה של במבי הרבה כבר כתבו, כותבים ועוד יכתבו. אני רק רוצה להוסיף מילה על האומץ שלה.
"הפיצה" של במבי, לאלה שלא מכירים עדיין, מציגה את הקהילות בישראל – ה"שבטים" (כהגדרת הנשיא ראובן ריבלין) כמשולשי פיצה.
השיח הציבורי והתקשורתי בין השבטים מתקיים בקצוות החיצוניים של משולשי הפיצה, כלומר – במקום שבו המרחק בין המשולשים הוא הגדול ביותר. אבל רוב הישראלים ממוקמים בחלק הפנימי של הפיצה, קרובים אחד לשני. וכך, יש להם הרבה מהמשותף.
"ארץ אחרת" היתה פורצת דרך בהצגת שיח של "פנים הפיצה" – שיח שאינו מתלהם, אינו מתנגש, אלא שיחה בין כל אלה שמחפשים חיים משותפים ביחד.
במבי בעצמה הגיעה מהקצוות של הפיצה, זזה פנימה, והובילה את השיחה, החשיבה והפוליטיקה שישראל כל כך זקוקה להן.
היא עצמה היתה דוגמה אישית למה שצריך לקרות בחברה. יש מעט מאד אנשים שיש להם את האומץ לזוז וגם להוביל.
היא הלכה לפני המחנה.
צוואתה היא שנלך דרכה למפגש כן, אמפטי, ישר ועמוק.
שנלך לעתיד שנובע מהאומץ הזה.
הלוואי שנדע בעזרתה להגיע אל ארץ אחרת, הארץ המובטחת.

נזיר מג'לי, עמית שחרית וחבר כתב העת "ארץ אחרת"

את במבי הכרתי במפגן סולידריות מדהים עם הכאב, שהיה לנקודת מפנה בחייה ובחיי, ועדיין לא הסתיים.
זה קרה על אדמת המוות והשריפות במחנה אושוויץ, במסגרת היוזמה הערבית "מזיכרון לשלום" בשנת 2003. מסע של 250 א.נשים, מחציתם יהודים, מחציתם ערבים, בהובלת האב אמיל שופני ורות בר שלו – חוויה משותפת של הכאב היהודי בשואה.
אין כמו כאב כדי לאחד בני אדם.
מאז היא ביקשה: "תגידו לי איך להתחבר לכאב הערבי".
שם התחברנו, במבי ואני .
ערבי פטריוטי, הגאה בשייכות הלאומית שלו, ויהודייה פטריוטית הגאה בשייכות שלה; ערבי המגיע מזרם לאומי סוציאליסטי, ויהודייה המגיעה מהציונות הדתית. שני זרמים שהמפגש ביניהם נראה אז כדבר בלתי אפשרי.
וכאשר הבטנו סביבנו, שאלנו יחד מדוע בעצם המפגש מתקיים על אדמת אירופה, המריחה עדיין מעשן של מוות, בעוד שאנחנו יכולים וצריכים להיפגש על אדמת ארצנו, הצמאה לחיים.
הרי זאת הארץ של כולנו. האחריות עליה חלה על כולנו.
ומתברר שתמיד נמצא את המשותף, יש הרבה משותף בינינו. וכך בנינו את המשך הדרך. במבי מאוד רצתה שהיהודים יכירו את הנרטיב הערבי, והזמינה אותי למערכת "ארץ אחרת". המקום בו נפגשים סופרים מכל זרמי החברה הישראלית, בלי שנאה, בלי פחד, ובלי רגשי אשם או נחיתות.
קבוצה של נשים ואנשים שיודעים לקבל ביושר ובהגינות את האחר.
לא הכול הלך כשורה. שום דבר לא הלך חלק.
אבל דבר אחד היה בטוח: תקווה, המון תקווה. וגם המון ידע.
היא ביקשה וקיבלה הרבה כתבות על נושאים הקשורים באומה הערבית בכלל וערביי ישראל בפרט. וגם המאמרים שכתבה נקראו בהערכה אצלנו. כי היא כתבה כאדם.
אמרנו שהמסע לא הסתיים, כי אשיות כמו במבי לא עוזבת בלי עקבות.
היא תישאר השראה חיונית להמשך.

תהלה פרידמן נחלון, עמיתת שחרית ומובילת פרויקט הציונות הדתית "משבטיות לסולידריות"

כשלומדים על ירמיהו אני תמיד חושבת על במבי שלג. כמוהו היא היתה נביאה וכמוהו היו אלה נבואות שלא תמיד נעים היה לשמוע.
וכמוהו היתה בהם אהבה. אהבה ומחויבות אינסופית. לעם הזה,למדינה הזו, לחברה הזו.  נוקבת. רואה למרחוק. מבינה את החורבן ומבינה גם את הדרך לגאולה שאחר כך. 
כבר ב-2002 היא כתבה על הצורך הדחוף לכונן ברית חוצת מגזרים של מתונים. על ההכרח להילחם יחד בכוחות המפרידים,המפרקים.
אני זוכרת את המאמר ההוא כי הוא טלטל אותי, כמו שרק נבואת אמת יכולה לטלטל.
כשהקמנו את ירושלמים, ובכלל לאורך כל העשיה בירושלים ובשחרית, אני מרגישה שאנחנו עושים ניסיון לממש את החזון שלה.
לא להפריד בין עיסוק בזהות ויהדות לעיסוק בנושאים כלכליים. להבין שערבות הדדית זה הדבר שצריך להביא. גם בעיצוב היהדות גם במלחמה בעוני ובאי צדק וגם באי השלמה עם השקיפות של חלקים בחברה שלנו.
לא להגרר לעולם למלחמת מגזרים אלא לכונן תמיד בריתות עם מי שאפשר. לחזק את ברית הגורל ולא להתייאש מברית הייעוד.
לבנות פה ארץ אחרת. ב"ארץ אחרת" היא מצאה אותם. את בני הברית הללו.
הרבה לפני שמישהו דיבר בשפת השבטים היא גידלה כותבים חרדים וערבים ורוסים. הרבה לפני המחאה החברתית היא עסקה בעובדי קבלן, בהפרטה ובשאר נושאים כלכליים באותה במה בה עסקה ביהודיים. משל הפיצה שלה הוא ההמשגה היפה ביותר לעשיה הזו של "לכידות חברתית".
אפשר להתווכח ולא להסכים אך קשה לא להעריך ולהתפעל. לפני שנה ישבנו לשיחת עומק. זה היה לפני הבחירות וכדרכה היא ניבאה. בניגוד למה שחשבו מסביב היא חשבה שביבי ינצח. ובצדק לדבריה. כיוון שאין למועמדי השמאל אמפטיה לפחד המוצדק של הישראלים מכל מה שמתחולל מסביב. כשנפגשנו חודש אחר כך היא אמרה "אמרתי לך! אני פשוט מרגישה את העם הזה בבטן"
וזה היה נכון. היא הרגישה אותו וכאבה אותו ואהבה אותו.

אחת ממייסדות קולך וממכוננות הפמיניזם האורתודוכסי. מנשות התקשורת הראשונות של המגזר. לוחמת.
אמיצה. חדה. נוקבת.
לא קלה.אבל תוכה רצוף אהבה. קולה היה מקומה. והקול הזה יחסר לנו מאד.

הרב בצלאל כהן, יו"ר הוועד המנהל של שחרית וחבר מערכת "ארץ אחרת"

דברים רבים יש לומר על אישה מופלאה זו, על אמונתה, על ערכיה, על דרכה, על מעשיה, על אומץ רוחה, ומעל הכל על דבקותה באמת.
אולם אני מבקש לבטא כאן בקצרה את תרומתה הגדולה עבורי באופן אישי.
במבי היא בעיניי הראשונה שקראה תיגר על הפוליטיקה הסקטוריאלית הסובבת אותנו, והציעה במקומה חשיבה פוליטית אחרת.
חשיבה פוליטית שמחברת אנשים מכל הקבוצות בחברה הישראלית, המבקשים למצוא את המשותף בינינו ולא את המפריד, יחד עם הכרה בשוני בין הקבוצות ובצורך להגן עליו.
מבמבי למדתי על כוחם של רעיונות ומילים, ועל הצורך והיכולת להפיץ רעיונות גדולים לכלל החברה הישראלית.
במבי דבקה כל חייה באמירת האמת כמות שהיא, ללא כחל ושרק, ללא חנופה, וללא רצון למציאת חן.
יהי רצון שנזכה להמשיך בדרכה, ולממש את חזונה הגדול לחברה הישראלית – מתוך כבוד הדדי והכרה בתרומה הייחודית של כל קבוצה ליצירת חברת מופת.
יהי זכרה ברוך.

דבורה אברמזון, מנהלת שותפה – המחלקה המקומית

איפשהו ב-2008 חיפשתי לארגן מחדש את המחשבות. לזרוק הצידה את הדברים שאמרו לי שלא יעבדו, ללמוד מה זו החברה הישראלית הזו ועל מה אנחנו צריכים להישען כדי לצמוח. בימים ההם עוד לא גרתי בתל אביב, ביליתי בעיקר בירוחם או בבאר שבע, צעדים ראשונים בפעילות חברתית ופוליטית, עוד לא ידעתי ממש מאיפה להתחיל.
איזה מזל היה לי שמכל התכנים והרעיונות כולם הגעתי לדברים שערכה ועיצבה במבי שלג. הרגשתי שמצאתי אוצר, לא פחות. לא ידעתי בזמנו שעוד אשמע אותה בפאנלים וש"תאוריית הפיצה" שלה תהיה חלק מהספיצ' שלי, כשאסביר לאן אני חושבת שהחברה הישראלית צריכה ללכת. לא הכרתי אותה אישית, אבל היא תחסר. אם היתה לי הזדמנות ולא הייתי נבוכה, כנראה שהייתי אומרת לה תודה.