שפה מכתיבה תודעה,  כך טוען הבלשן הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף.[1]  השפה בה אנו בוחרים לתאר את המציאות גם מכתיבה את המציאות. הנשיא ראובן ריבלין הציב אתגר לחברה בישראל – לבנות שותפות חברתית חדשה בין כל חלקי החברה, על בסיס מפגש בין עולמות משמעות שונים, מפגש בין מגוון עמוק.  השפה הישנה כבר לא מספקת את המציאות המשתנה, ויש צורך להנחיל שפה חדשה, מטאפורות חדשות, שמאפשרות לנו לפעול כחברה מתלכדת.

באדיבות קרן אדמנוד דה רוטשילד, במהלך שנת 2019 פעלה במכון שחרית קבוצה של 8 עמיתים שהגיעו מה"שבטים" השונים של החברה בישראל — יהודים וערבים; חרדים, דתיים, וחילוניים; אשכנזים ומזרחים; וכמובן שמאל, מרכז וימין — במטרה לטפח שפה חדשה. נבנתה מתודולוגיה כפולה – גם מפגשים קבועים של העמיתים וליבון סוגיות שנוגעות ישירות לתוך המפגש בין הקבוצות השונות בחברה, ובנוסף, מפגשים עם תושבים בארבעה מוקדים שונים על סוגיות יומיומיות ו'גשמיות' בהקשרן המקומי. תנועת המלקחיים – של חשיבה מ"למעלה" ובו בזמן חשיבה והקשבה עמוקה לשטח ש"למטה", בנתה תהליך ייחודי וייצרה תובנות חשובות.

המסמכים שנכתבו עוסקים בסוגיות הרלבנטיות לכולם – חינוך, שכונות מעורבות, איזוריות, והמרחב הציבורי, שני מסמכים לכל נושא  — אולם, הדבר המשמעותי ביותר בתוך התהליך היה זיהוי ופיתוח מושגי יסוד שיוצרת שפה ומטאפורות לתובנות המתגבשות מכל ארבעה המקומות. תחילה בשיחות ובמפגשים עצמם ולאחר מכן בהליך הכתיבה בו העמיתים שיתפו האחד את השנייה.  היה מרגש לראות כיצד מקומות מגוונים כל כך עם סוגיות שהן לכאורה שונות מתכנסות למסקנות דומות, שהיה ניתן לבנות מתוכן לקסיקון.

התהליך והמסמכים, כל אחד בפני עצמו, והתמונה הרחבה שלהם כמכלול, נשענים על ההתמודדות עם האתגר שמייצר מגוון עמוק – קרי עולמות משמעות שונים – ובניית חיים משותפים בין מי שמחזיקים בהנחות יסוד שונות ביחס לקהילה, למרחב הציבורי, למדינה, ובאופן לא מוגזם, ביחס לחיים עצמם.

ברצוננו לשים זרקור על ארבעה מושגי יסוד שהתגבשו דרך תהליכים אלו, המגלמים בעינינו כיצד נוכל לקדם התקרבות והתחברות. המושגים מסמנים מעין מפת דרכים המאפשרת גישה לשאלות של מגוון עמוק, וליצירת  מתווה של הראוי עבור החברה בכל נושא ונושא.

1. תרבות כנכס

המעבר מרב תרבותיות לבין-תרבותיות – החברה בישראל מבורכת בריבוי תרבויות. תרבות אינה תבלין, עניין של טעם וריח. תרבות מעניקה משמעות לחיים של אנשים, קונטקסט שממנו אפשר להבין מי אני ומה מוטל עלי. היא יצירה של דורות על גבי דורות.  כל תרבות היא עשירה ומחזיקה בחוכמת אבות ואמהות וטומנת בחובה מתנות לחברה כולה. כל תרבות נמצאת

בתהליכי שינוי, ביודעין או שלא ביודעין, שינוי הנובע ממפגש בין קהילות ותרבויות שונות, ושינוי הנובע מהמפגש בין התרבות לבין החיים עצמם בחברה כולה. אפשר לבקר תרבויות —  אפשר

לבקר את התרבות הליברלית האוטונומית, ואת התרבות החרדית הסגורה. אפשר לבקר את התרבות הערבית-המוסלמית והנוצרית, היהודית המזרחית והאשכנזית. אבל כשהביקורת מושמעת על התרבות כולה, על מקור הזהות – אזי אין פלא שאנשים מרגישים מותקפים ומאוימים. לעומתה, עמדה של הערכה וסקרנות, ולא של חשדנות וזלזול, היא צעד ראשון הכרחי ובסיסי לאפשרות לחיים ראוים יחד

לעמדה זו יש השלכות גדולות לשאלות של מדיניות, כמו למשל, תוכנית ליבה במערכת החינוך המדגישה היכרות עם ריבוי הקולות המרכיבים את החברה בישראל; תפיסות שונות ולגיטימיות באשר למרחב הציבורי, גם אם בסופו של דבר עלינו לבנות הסדרים המאפשרים חיים יחד שמנווטים בין התפיסות (ראו המשך).

2. חומות וגדרות (ומחיקת גבולות)

בעבור המחשבה הליברלית העכשווית, גבול הוא בעיה. הקטגוריה הזהותית החשובה ביותר בעבור הליברליזם, המוסרית ביותר, היא שכולנו בני אדם. כמו שאומר ג'ון לנון בשירו Imagine, דת ולאום הינם גבולות המפרידים בינינו, מגדירים מיהם "אנחנו" ומיהם ה"אחרים" והם מהווים את הבסיס לגזענות, למלחמות ולשינאת חינם. מבחינת מדיניות – ההגיון הזה דורש גבולות כמה שיותר פתוחים, כמה שיותר אינטגרציה חברתית בחינוך, בשכונות ובערים, ומרחב ציבורי אוניברסלי באופיו. הגישה של מחיקת גבולות הנמצאת ביסוד הליברליזם העכשווי היא הצד השני של המטבע של גישת החומות הקשיחות המפרידות ושומרות על היבחנותה של כל קבוצה. למשל, החברה החרדית ההיסטורית, מאז החזון איש, רואה את עולם שמחוץ לחומה כאיום, ועל מנת להגן על המורשת ("תרבות כנכס") התהוותה מדיניות של סגירות. אולם, החרדים אינה הקבוצה היחידה שרוצה להתבצר בד' אמותיה.  באופן פרדוכסאלי, הקבוצה הליברלית פתוחה ומעוניינת לחיות עם כולם – רק אם 'הכולם' מקבלים את חוקי המשחק הליברליים. ליברלים בימינו חשים איום זהותי לא פחות מחרדים. באופן מטאפורי, נוכל לזהות בכל קבוצה בישראל נטיות לבידול ולחומות – אצל ערבים כמו אצל דתיים, אצל חרדים כמו אצל חילונים.

כמובן, בסופו של דבר לעולם לא היה ניתן לבנות חומה לא חדירה. חומה כזו בוודאי אינה אפשרית בעידן טכנולוגי וגלובאלי. בנוסף, היא לרוב בונה יחס עוין כלפי מי שמחוצה לה, ה"אחר" מחוץ לחומה. אנו מציעים אפשרות שלישית, אפשרות שההיגיון של היום יום מזמן והיא הגדר. הגדר שומרת על הזהות הפרטקולרית הנחוצה לכולם (גם גישה "אוניברסלית" היא סוג של פרקטיקולריות). אנשים רוצים להמשיך את המורשת שלהם, להעביר אותה לילדיהם, לחיות בקרבת אנשים ששותפים לעולם הערכי שלהם ולמה שחשוב להם באמת. אולם, אנשים גם רוצים, והחברה צריכה, שההפרדה ביננו לא תהיה הרמטית. שיחד עם הזכות והרצון לשמור על הזהות שלי בתוך החצר שלי, אהיה בקשר עם השכן שנמצא מעבר לגדר שלי. השכן אינו "אחר", הוא השכן. אני שותף לו בכל מיני ענייני חולין, יש לי יחסים איתו בגן הציבורי, במכולת, בעבודה, ולפעמים באותו בניין. הוא מחזיק עולמות ומשמעויות לא שלי, אבל הם יכולות לסקרן אותי וגם להרחיב את עולמי, בלי לאיים עלי.  לכן עלינו לטפח מדיניות ביניים של גדרות – לא של מחיקת גבולות מחד, או בניית חומות מאידך.

זוהי בקשה לתכנון נכון – לא ערים חרדיות נפרדות, אלא שכונות בתוך עיר, נפרד אבל גם יחד. גם בתי ספר נפרדים, וגם חינוך בלתי פורמאלי המאפשר למשל חיבורים בין יהודים וערבים בערים מעורבות. אלו הן שאלות חשובות של תכנון עיר – כיצד לאפשר לשכונות לשמור על אופי תרבותי ייחודי, אבל בתפר שלהן לאפשר מפגש מזדמן במרחב משותף.

3. רשות הרבים ופרהסיה

במקורות היהודיים חז"ל מבחינים בין שני מושגים – רשות הרבים ופרהסיה. רשות הרבים היא מקום שאינו בבעלות של אף אחד ולכן שייכת לכולם. זהו מרחב של חולין שבו מתקיימים הסדרים פונקציונאליים שאינם צובעים את המרחב בצבע מסוים. לפרהסיה לעומת זאת, יש מעמד סימבולי והצהרתי. מעשים שנעשים בפרהסיה נתפסים כהצהרתיים ועקרוניים, לעומת אלו שנעשים ברשות הרבים, אשר במידה מסוימת מתקיימים מתחת לרדאר ההצהרתי. טענתנו לפיכך היא כי יש להשתדל ולהפריד בין המרחב הפרגמטי לבין המרחב הסימבולי. כשקונפליקט מסויים מתקיים במרחב הפרהסי, אין הרבה מקום לפשרות. זהו משחק סכום אפס מכיוון שיש לו כוח סימבולי ולכן ההשלכות של מעשים הנעשים במרחב זה גדולים מהעניין עצמו. כשחרדים מבקשים לקיים אירוע נפרד לגברים ולנשים דווקא בכיכר רבין בעיר תל אביב, הם מתעמתים בפרהסיה עם הציבור החילוני – כיכר רבין נתפס כקודש הקודשים התל אביבי חילוני במובן הסימבולי.  אירועים של הפרדה קורים באין ספור מקומות בישראל, אבל כשזה מגיע לכיכר רבין, האירוע מקבל מעמד שונה מאירוע המתרחש למשל באשדוד. במרחב הפרגמטי אפשר לצאת מאופציות של "כן" או "לא" הכולאות אותנו במשחק סכום אפס ללא מנעד יצירתי, לאופציות רחבות יותר המותאמות לסביבה, לאנשים, לתרבויות השונות ולמקום.

אין זה אומר שאין מקום מרכזי וחשוב לפרהסייה.  להיפך.  הפרהסייה היא הרמה הסימבולית של הקולקטיב הישראלי.  היא נותנת משמעות והיא דורשת נאמנות. אבל מטבע הדברים בחברה משוסעת, היא אינה פרהסייה מקובלת על כולם – לא בענייני דת, לא בענייני תרבות, ולא בענייני לאום. כעקרון מנחה – ככל הניתן צריך לכבד את הפרסייה, גם אם איננו מזדהים איתה, ולהסית את הקונפליקטיםככל שניתן למישור הפרגמטי. יש כמובן חשיבות בניהול קונפליקטים במרחב הסימבולי והעקרוני. לגטיטמי לאתגר את המוסכמות השולטות בחברה ולנהל מאבקים עקרוניים, כל אחד בכיוון שלו, אבל תוך כדי הבנת המחירים הציבוריים והחברתיים של אתגור זה. יש לזכור כי דיונים מעין אלה מבצרים בדרך כלל כל אחת מהקבוצות בעמדה לעומתית אשר אינה מצליחה להכיל את השכן וצרכיו.  לכן, התובנה המרכזית היא שיש להשאיר את החיים המשותפים של כולנו ברשות הרבים, ולא במסגרת מאבק סימבולי על הפרהסיה.  עם שינויים ברשות הרבים, יבואו גם התקרבות במרחב של הפרהסייה.

זהו מהלך לא פשוט, שכן גם הפוליטיקה הארצית וגם התקשורת "מחפשות" כל הזמן דרך למשוך אירוע זה או אחר מרשות הרבים למרחב הסימבולי של הפרהסיה, וגוררות את זה למאבק סכום-אפס. מלחמות השבת באשדוד לפני שנתיים היו כאלה.

אולם  יש אין ספור דוגמאות להסדרים פרגמטיים של חיים ביחד. חוף נפרד לנשים וגברים (חוף הדתיים) בלב המעוז החילוני של תל אביב מתפקד ללא עוררין שנים רבות. זהו הסדר פונקציונאלי שנועד לספק את הטובין של חוף ים לאוכלוסיות שאינן שותפות לתרבות הליברלית, אשר בלעדיו לא היו מגיעות לחוף. הסדרים של תחבורה ציבורית בצפון בשבת הם דוגמא נוספת. ראוי לציין את ההפעלה של תחבורה ציבורית בשבת בגוש דן בשנה האחרונה, במסגרת יוזמה של רשויות מקומיות, אשר לא עוררה מאבק ציבורי כיוון שלא פגעה בסטטוס קוו. המפעילים של התחבורה הציבורית עשו מאמצים גדולים על מנת להשאיר את הסוגיה וההסדר בתוך רשות הרבים, ולא להפוך אותו לעניין שנעשה בפרהסיה (למשל: התחבורה מסובסדת על ידי תורמים פרטיים ובחלקה קואופרטיבית, ובכל מקרה לא מופעלת ע"י הרשות). בנוסף לכל אלו, שיח בין הגורמים השונים, ותחושת שייכות (ראו "אחווה" בהמשך) ירחיבו את האפשרות של כולם להתגמש ולבנות הסדרים יצירתיים המתחשבים בריבוי העולמות. אחרי העימות בעכו בין יהודים וערבים ביום הכיפורים לפני יותר מעשור, נעשו מאמצים גדולים כדי לבנות גשרים והסדרים המקובלים על ידי המנהיגות המקומית תוך גיוס תושבים מקומיים מכלל ההקהילות כדי לשמר את ההסדרים, מהלך שהניב פירות בשטח. בירושלים, חיבורים בין משפחות צעירות דתיות וחילוניות הובילו להפעלת פעילויות משותפות לדתיים וחילוניים בשבתות בפארקים, כדרך לשמר את הציבור החילוני בעיר. תכנון נכון ותחושת ערבות הם הבסיס לניהול מוצלח של רשות הרבים.

4. אחווה

מעל לכל, הטיעון המרכזי שלנו, הוא כי שיוויון וחירות אינם יכולים להיות הערכים הבלעדיים לבניית הסדרים משותפים, משתי סיבות. הראשונה היא שערכים נעלים אלה מתפרשים באופן שונה אצל אנשים שונים בעלי עולמות משמעות שונים. לעיתים הם אף מתנגשים האחד בשני, ומייצרים ויכוחים ומחלוקות. הסיבה השניה היא ששוויון וחירות אינם מהווים בסיס מספיק טוב להסדרים חברתיים ואף פולייטים, בשל מופשטותם. רובנו לא בונים את העולם המוסרי שלנו דרך רעיונות מופשטים, אלא דרך התמודדות בחיי היום יום, בעולם המורכב של אנשים. אף אחד מאיתנו לא חי בתוך המערה של אפלטון או זו של רבי שמעון בר יוחאי ולכן אין זה פלא שהעולם לא מתנהל לפי רעיונות מנותקים מהחוויה האנושית המורכבת בהרבה.

בתוך המהפכה הצרפתית, העקובה מדם, היו שלשה עקרונות:  חירות, שוויון ו…. אחווה.  אבל אחווה נתפסה כפועל היוצא של חירות ושוויון – קרי האחווה היא ביחס לשותפים שלי מבחינה ערכית. כלפי מתנגדי המהפכה, לא הייתה שום אחווה, הטרור והגיליוטינה לא איחרו לבוא. עבור רובנו – האחווה היא המחולל של עולמנו. כל ישראל ערבים זה לזה. תחשבו על משפחה– יש לנו נאמנות גדולה מאד לילדינו ולהורינו, הגם שיש ביננו חילוקי דעות קשים מאד. בלי תחושת האחווה – הדאגה, הקרבה, האינטימיות והאהבה – משפחות היו מתפרקות. יש לנו מחויבות יסודית לקרובים לנו, גם אם אנחנו אנשים שונים מאוד. למעשה, יחסים בין אנשים מנצחים חילוקי דעות ומרככים אותם. כשיש אחווה, ניתן למצוא פתרונות –זמניים, לא עקרוניים ולא הצהרתיים. האחווה הופכת לעיקרון הקבע ששומר אותנו יחד. פתרונות המכבדים את המחלוקות בינינו, מתוך אחריות הדדית, שמים את החיים ביחד מעליהם. רוב ההסכמות החברתיות שלנו הן כאלה. 

במרחבים מקומיים בריאים, וגם מאחורי הקלעים הפוליטיים, זה קורה כל הזמן.  מדיניות צריכה לקחת בחשבון שמשפחה וקהילה הינן אבני היסוד של החיים המשותפים. המדיניות צריכה לחבר ביננו לבין האחרים, לא דרך עקרונות מופשטים, אלא דרך היכרות וחיים משותפים ואין ספור קשרים. מחויבות למשפחה שלי וגם לשכנים שלי.  בחינוך, בתרבות עירונית, בשער הגדר בין קהילה לקהילה – יש אין ספור דרכים לטפח שכנות טובה ויחסים של שותפות, גם במצב של אי הסכמה רעיונית ואידאולוגית. 

איך להרחיב את מעגל האחווה למעגלים הולכים וגדולים של חברה ומדינה זהו האתגר החינוכי והפוליטי של החברה הדמוקרטית היום, ולא רק בישראל.

להורדת המסמך כקובץ PDF 

[1] George Lakoff and Mark Johnson, The Metaphors We Live By, Chicago: University of Chicago Press, 1980.