כלכלה יכולה לתרום רבות לחוסן הקהילתי, אך היא גם יכולה לפגוע בה אנושות.[2]

ראשית כל מסתבר, שפערים חברתיים וכלכליים בתוך חברה אינם רק בעיה מוסרית. יש היום מידע רב שמבליט את הקשר ההדוק בין אי-שיוויון בתוך חברה וההתפוררות החברתית של החברה עצמה. על פי המחקרים, גודל הפערים החברתיים מנבא משמעותית את רמת האלימות בחברה, מספר ההריונות הלא רצויים, מספר האסירים, רמת האמון הקיימת בין הפרטים בחברה, שיעורי השחיתות ועוד.[3]

על-פי המדד הזה, מצבה של ישראל – מסוכן. הרסנים החברתיים שהציבה מדינת הרווחה למול היגיון השוק – ארגוני העובדים, האקדמיה, השירות הציבורי, מערכת המשפט – נחלשו מאוד בשנים האחרונות, וישראל הפכה לשיאנית הפערים החברתיים בעולם המערבי: תחולת העוני מתרחבת (אחד מכל שלושה ילדים – ולמעלה ממחצית מהילדים הערביים – חיים מתחת לקו העוני); השכר נמוך מאוד (40% מן החיים בעוני הם אנשים עובדים, יותר מ-50% מהשכירים אינם מגיעים לסף תשלום המס וכמעט 75% מהם מרוויחים פחות מן השכר הממוצע במשק); פערי השכר מזנקים (ב-2008, עלות השכר של מנהל באחת מחברות מדד ת"א 25 היתה גבוהה פי 200 משכר המינימום); יותר ממחצית מבני ובנות הנוער אינם זכאים לתעודת בגרות (כאשר לצד 75% זכאות בכוכב יאיר ישנם 12% זכאות בג'סר א-זרקא בשנת 2008); העושר הציבורי נמסר לידיים מועטות (דו"ח בנק ישראל מאפריל 2010 קבע ש-10 משפחות מחזיקות ב-30% מהכלכלה הישראלית); אפלייתן של אוכלוסיות שלמות עודנה נמשכת (ב-2009 נשים הרוויחו בממוצע 66% משכר הגברים, ואילו שכירים ערבים הרוויחו בממוצע כמחצית משכרם של שכירים יהודים אשכנזים); וההרעבה המתמשכת של השירותים הציבוריים מעמיקה את תהליכי ההפרטה ואת הפגיעה בזכויות החברתיות. ההשלכות של מצב זה פוגעות בכולנו. 

שנית, כלכלה תומכת קהילה חייבת לספק מקומות עבודה למרקם האנושי של מקום אמיתי, ולא לכפר גלובלי מופשט, רחוק מן האילוצים והכישורים של אנשים מגוונים ביכולתם המקצועי וברצונם האנושי. המאבק בתוכנית ויסקונסין שיקף את הלקח הזה. כלכלה איננה יכולה להיות אחידה. היא חייבת לספק קשת של אפשרויות לקשת של אזרחים. יש לכל אדם את הזכות להתפרנס בכבוד. 

אימוצה של מדיניות כלכלית תומכת-קהילות, שתגביר את השיוויון החברתי ותתאם את הכלכלה לרצונות ולצרכים של אנשים, תשפר גם את איכות החיים. כדי להשיג זאת, מדיניות כזו יכולה לכלול כמה כיווני פעולה[4]:

השקעה ציבורית מאסיבית בתחילת החיים. מחקרים מראים שהמועד הטוב ביותר לפעול לצמצום אי-השיוויון הוא בראשית החיים. ההשקעה הציבורית בתשתית האנושית היא ההשקעה החברתית הטובה ביותר לטווח הארוך. הסרה מוקדמת יותר של המחסומים הלאומיים, החברתיים, המגדריים והעדתיים תאפשר ליותר אזרחים להיות פעילים ולממש את היכולות הטמונות בהם, באופן שיתרום גם לקהילה ולמדינה, ויפחית את הצורך בקבלת תמיכה ציבורית. האמצעים לכך מגוונים: החל בהחלת חוק חינוך חינם על הגיל הרך, וכלה במימון "מניעתי" של טיפולי שיניים לילדים שיפחית את ההוצאה הלאומית לבריאות.[5] 

הרחבת הנגישות להון כלכלי. אחד מן החסמים המרכזיים ליזמות עסקית היא נגישות לאשראי בריבית סבירה. כיום 1% מהאוכלוסיה בישראל נהנה מכ-70% מהאשראי שמעניקים הבנקים, וקשה לאנשים לעמוד בתנאי מינימום של הבנקים המסחריים, המונעים על ידי רווח מרבי. מעגל קסמים זה מחזק את החזקים, ומחליש את החלשים. בנק בבעלות ציבורית – לאו דווקא בנק ממשלתי – המונע על ידי האינטרס הקהילתי הוא צעד הכרחי על מנת להרחיב זמינותו של האשראי. הרחבת הפיזור של ההון הכלכלי יכולה להסתייע בבסיס ההון החברתי: יזמות קהילתית זעירה והקמת עסקים קטנים, גם בידי אוכלוסיות מוחלשות (ברוח תפיסותיו של חתן פרס נובל לשלום, מוחמד יונוס), יזכו לעידוד, כמו גם יוזמות כלכליות המופנות לתועלת הציבור. מימושו של יעד חברתי חיוני זה יאפשר לכל אדם להביא לידי ביטוי את היוזמה והיצירתיות הקיימת אצלו.

מעורבות קהילתית רבה יותר בהבניית המערכות הציבוריות. ניתוק הקשר בין היכולת הכלכלית לבין הזכות לקבל שירותים ציבוריים בסיסיים (חינוך, בריאות, רווחה) – הוא עקרון בסיסי. עם זאת, על המנגנונים של המדינה להסתייע בידע של קהילות כדי להיענות בצורה טובה יותר למניפת הצרכים, האישית והקהילתית, המגוונת. חלחולן של תפיסות קהילתיות יוכל גם להוביל לשינוי הדרגתי באופנים שבהם מערכות ציבוריות מבינות מושגי יסוד שונים. כך, למשל, התפיסות השולטות כיום בתחום הבריאות מובילות את המערכת לסף קריסה, בהיותן מתייחסות לטיפול באנשים חולים, שיש לטפל בהם בטכנולוגיות המתקדמות והיקרות ביותר. תפיסה קהילתית יותר, הוליסטית יותר יכולה לעודד חיים בריאים באופן רב-מימדי ולהוריד משמעותית גם את העלויות לחברה [6] תחבורה ציבורית זולה ויעילה במקום רכב מזהם, מערכות שבילי אופניים ועידוד הולכי רגל, חינוך לאוכל טרי ובריא בבתי ספר ובמוסדות ציבוריים, תמיכה בשוק המסורתי בעיר ובשווקי איכרים חדשים שמחברים בין השדה לצלחת, ועוד ועוד. דוגמאות דומות בשירותים ציבוריים נוספים – חינוך קהילתי, שיטור קהילתי, רווחה נתמכת קהילה – ממחישים מדוע שירותים ציבוריים חייבים שיתוף של הציבור בהצבתם [7] ובהצלחתם.[8] תנאים חשובים נוספים הם הטמעת גישה קהילתית בפעילות הממשלית, העסקית והאזרחית; טיפוח הפרופסיה הקהילתית; והכשרת אנשי מקצוע והקמת יחידות לפיתוח קהילה במערכות הציבוריות.

שינוי יחסי הכוחות של עובדים ומעבידים. בעשורים האחרונים מעמד העובד בישראל הוחלש. שיעור העובדים המאורגנים בישראל צנח מכ-85% לכ-30%, בעוד אחוז עובדי הקבלן הוא הגבוה ביותר במדינות המפותחות. כתוצאה מכך, נפגעו מאוד זכויותיהם של עובדים רבים. החלשת מעמד העובדים היא ביטוי מובהק של ה"כלכליזציה" של החיים, שמתייחסת לכבודו של העובד כאל מותרות לעומת מקסום הרווח והיכולת התחרותית. אך היא גם מעידה על השינויים שחלו בשוק העבודה, ובראשם המעבר ממשק ייצור למשק של שירותים וידע, שאף הם תרמו להחלשת הישגי תנועות העובדים בישראל ובעולם. ראוי לשאוף לשינוי מהותי ביחסי עובד-מעביד, שכן יחסים של משחק סכום אפס, שבו האינטרס של העובד מתנגש עם האינטרס של המעביד, הם מתכון לעוינות, לניצול ולניכור. כאשר עובדים מצטרפים כבעלי עניין, ושותפים באחריות ובהחלטות, ונהנים ישירות מהרווחים של העסק, כולם עשויים לצאת נשכרים יותר. בהקשר זה, חיזוקם של ארגוני עובדים עשוי לשנות את דינמיקת יחסי הכוח בין עובדים למעבידים, ולהוביל בהדרגה לשיתוף רב יותר של העובדים בהחלטות על עתיד החברה. צמצום משמעותי של פערי המיקוח בין עובדים למעבידים יוביל גם הוא לחלוקה צודקת יותר של הרווחים שיפיקו עסקים, ויקטין מאוד את פערי השכר – הסמל הבולט ביותר של אי-הצדק במבנה הכלכלי הנוכחי – באמצעות שילוב בין כלים מיסויים לבין התהוותן של נורמות חברתיות חדשות.

חיזוק הכלכלות המקומיות.[9] המדיניות הכלכלית לרוב מנוהלת על ידי שיקולים של השוק הגלובלי, ומשאירה קהילות שלמות מאחור. יש צורך דחוף לבנות מדיניות כלכלית מגוונת בהרבה, שמבינה שפיתוח כלכלי חייב להתקיים בהרבה מאד גוונים. צעדים כמו תמיכה במפעלים ובעסקים קטנים הפועלים בשטח הרשות המקומית (למשל, באמצעות עידודן של רשויות לרכוש שירותים בתחומן), יחזקו אותם ויותירו את ההון בתוך הקהילות המקומיות. גם התועלת הסביבתית שבייצור ובצריכה מקומיים (צמצום שינוע סחורות, פחות צורך בהתנידות לצורך קנייה( ברורה. במקביל, ראוי גם לעודד הקמת שלוחות של מפעלי היי-טק בישובים הערבים ובאזורי פריפריה אחרים, כדי לחזקם. גם לכסף המקומי, שמעודד פעילות כלכלית מקומית, יש הסטוריה מפוארת של הצלחות, ובשנים האחרונות הוא חוזר ככלי יעיל על מנת לגוון את הפעילות הפיננסית ולחזק את תפקיד הכסף בחיזוק הקהילה.[10] לבסוף, הקמתם של קואופרטיבים בתחומים שונים – ממזון ועד לשרותים פיננסיים – היא אחד האמצעים שקהילות מאורגנות יכולות להציע כאלטרנטיבה מקומית שתתמודד עם הכלכלה הגלובלית הדורסנית.