בליבה ובמרכזה של התפיסה הפרוגרסיבית את החברה מצוי מושג האדם, או האמונה כי החברה נוצרה על ידי בני אדם, ולמען בני אדם. במילים אחרות, הסדר החברתי הוא תוצר אנושי חוזי אשר מטרתו לשרת את בני האדם שיצרו אותו ולאפשר להם חיים אנושיים מלאים, חיים ראויים. אלה חיים שמאפשרים לאדם אוטונומיה, חופש בחירה, כבוד, זכויות בסיסיות. המטרות הללו חשובות יותר מעצם קיומו של הסדר החברתי. כלומר, סדר חברתי שבמסגרתו לא מתאפשרת לבני האדם אוטונומיה, שבו אין לו זכויות בסיסיות, שבו הוא אינו זוכה לכבוד הוא סדר חברתי שראוי לבקר אותו. ואכן, זה המצב ברוב המקרים. ברוב המקרים, במקום לשרת את בני האדם ולהבטיח להם חיים מלאים, הסדר החברתי דוחק את צעדיהם של בני האדם ומונע מהם את זכויותיהם הבסיסיות. ברוב המקרים הסדר החברתי מאופיין ביחסים לא שוויוניים בין בני אדם, בהם ישנה קבוצה אחת שנהנית מדומיננטיות על פני אחרות (גברים/ לבנים/ סטרייטים/ יהודים /אשכנזים/ עשירים), אשר באה לידי ביטוי בדיכוי, ניצול ודחיקה של קבוצות אחרות.

בתפיסה השמרנית, לעומת זאת, הסדר החברתי הוא לא תוצר אנושי חוזי שבא לשרת את האדם אלא הוא תוצר חברתי ארוך בשנים שבלעדיו האדם עשוי למצוא את עצמו אבוד ותועה. הסדר החברתי הוא מערכת מורכבת שחוכמתה עולה על חוכמתם של היחידים.

הוא, ולא בני האדם שיצרו אותו, מעניק משמעות לקיומנו כפרטים: הוא המצפון המאגד את תפיסותינו באשר לטוב ורע, מוסר, עבר ועתיד, את יחסינו עם הקבוצות הקרובות אלינו (משפחה) וגם עם המורחבות יותר (עם או לאום וגם עמים או לאומים אחרים). האדם, אם כן, הוא אדם בזכות הסדר החברתי: זהותו, תפקידיו וכבודו נגזרים מהסדר החברתי ולא מהיותו אדם כללי. בלי הסדר החברתי האדם אינו אדם. בתפיסה המסורתית האני אינו אינדיבידואל אוטונומי, אלא אני מורחב: הוא מגולם במשפחה, בקהילה, בעם. מה שיוגדר בתפיסה הפרוגרסיבית כדחיקת החופש, השוויון או הכבוד הבסיסי של בני האדם (כולם או חלקם), יוגדר בתפיסה השמרנית כתנאים הכרחיים לחיים משמעותיים ויציבים עבור הקולקטיב ובסופו של דבר, עבור בני האדם המרכיבים אותו. המצפן המוסרי של השמרן נובע מהמחויבות שלו לקולקטיב קונקרטי, ולא מעקרונות כללים של צדק אוניברסלי לכלל בני האדם. את מה שהשיח הליברלי ימשיג כעוול הנעשה ליחיד על ידי כוחות דיכוי חברתיים (מגדריים, לאומיים, אתניים, כלכליים), השיח השמרני עשוי לפרש כאחריות של היחיד. שלא כמו השיח הליברלי, לשיח השמרני אין צורך בהתרסה כנגד "ההיסטוריה של המנצחים" אלא יכולת ורצון להתחבר אליה, להיות חלק ממנה.

הקבוצה שלנו, כאמור, מורכבת מנציגים של קטגוריות שונות בחברה הישראלית. איכשהוא, סיפורי ההכרות שלנו ארכו שנה תמימה. במהלכה, הציגו אנשים שונים את עצמם. לכל אחד מאיתנו ניתנה משבצת זמן בה הוא יכול היה להציג את עצמו ואת שורשיו החברתיים: המשפחה שלו, העיר בה גדל, סיפור החיים שלו וכו'. חלקנו בחרו לעשות זאת במקום היוולדם או בביתם ממש, חלקנו במקומות העבודה שלהם, ועבור חלקנו המקום עצמו היה לא רלוונטי. מצאנו כי חלקנו בנו את סיפור הקבוצה שלהם סביב סיפור של עוול משמעותי: היו אלה סיפורים על חוסר צדק קיצוני, על אי שוויון, על פריפריאליות ועל קיום מנוכר. באמצעותם למדנו להכיר בעוולות אשר הכחשנו, הבנו רגשות עלומים, יצרנו חיבורים עמוקים בין בני אדם. חלקנו, לעומת זאת, בחרו בסיפורים של ניצחונות, סיפורים עם סופים טובים, סיפורים של אומץ, של חיבור ושל שייכות. באמצעותם למדנו להכיר בכוחה של אופטימיות, ביופיין של קבוצות חברתיות אשר חלקנו לא הכירו, בכוחות המרפאים של החיבור לקולקטיב.

ראוי לציין כי הנרטיבים של העוול והנרטיבים של הניצחון לא בהכרח הסתדרו בתוך החלוקות הסוציולוגיות של פריפריה ומרכז בישראל. במילים אחרות, חלק מהחרדים הדגישו מוטיבים של עוול וניכור, בתוך החברה החרדית ומחוצה לה, וחלקם הציגו סיפורים של ניצחון וחיבור. חלק מהמזרחים הציגו את הקשר בין מזרחיות לבין חטאיה של הציונות האשכנזית, וחלק חגגו את הציונות. חלק מהערבים הציגו את עצמם כעקורים בתוך מולדתם, וחלק התגאו בהישגיהם והציגו תמונת עתיד אופטימית. שמענו סיפור על עליה אתיופית שעל אף טראומת המסע והקליטה, היה אפוף בכמיהה לציון. לעומתו, שמענו סיפור על החיים ביהודה ושומרון אשר הדגיש את הקושי, העוול ארוך השנים והגעגועים הכואבים של עם למולדתו.

סיפורי הכאב ששמענו גרפו ברוב המקרים אמפתיה ורגשות קרבה. לעיתים, הם תורגמו למונחים כללים של יחסי כוחות חברתיים וצדק עתידי. כך למשל, מספרת אשכנזייה, דתית לאומית, על האופן בו השפיעה עליה הפגישה עם הכאב המזרחי. היא ממשיגה אותהבאמצעות מילים כמו "הגמוניה", ומשליכה מהעוול המזרחי לעוולות נוספים הקיימים בחברה הישראלית:

אני חושבת שלראשונה קלטתי את עומק הכאב מול ההגמוניה ואת הנשלטות של החברה היהודית-מזרחית אל מול החברה "הישראלית" הקולטת. נדמה לי שזה השפיע על התבוננותי על העולם באשר ליחסי כוחות חברתיים במדינה ועל הקולות המושתקים בה. הסיפור המזרחי כ"מודל" לסיפורים מושתקים נוספים שחיים ביננו…

לעומת זאת, עבור חלקנו הפגישה עם הכאב של האחר עוררה רגשות של הזדהות, אך אלה הומשגו במונחים של חמלה ופחות במונחים של צדק כללי. ההכרות עם הכאב הומשגה במונחים של "תפנית רגשית וחשיבתית", אך לא התרגמה בהכרח לתפיסה חברתית כוללת, או לצורך בשינוי חברתי. לא נעשתה הקבלה בין כאב לעוול ולא הוסקו מסקנות חברתיות עתידיות. להלן מילותיו של חרדי, אשר פגש לראשונה בניסיונותיה של לסבית להילחם ללא הועיל בנטיותיה המיניות:

הסיפור היה מרתק כמו כל סיפור חברי כח המשימה והאמת שקשה להעדיף האחד על פני רעהו. אבל רגע אחד שם בסיפור היה לי קשה היה לי כואב וחשתי לראשונה כאב אמיתי עם מישהי שהתמודדה ומתמודדת עם משהו כואב. היה זה הרגע שבו היא סיפרה על התפילות שלה לבורא עולם שיעזור לה לצאת מהמצב שלה במשך שנתיים… זה היה מרגש זה היה כואב וזה הרגיש לי משהו שעד היום לא הבנתי… היתה לי מחשבה על הקהילה כי אלו אנשים שיכלו לעשות שינוי בעבודה לא פשוטה אך יכלו לעשות שינוי… ובאותם רגעים הבנתי כמה כאב אמיתי עומד שם מאחורי הסיפור הזה… זה יצר אצלי תפנית רגשית חשיבתית ביחס לקהילה…

למרות העובדה כי ה"כאב" התרגם אצל חלקנו למונחים של עוול וצדק עתידי, ואצל חלקנו הומשג במונחים רגשיים ספציפיים, הרי שכולנו, מכל הצדדים של הקשת התפיסתית, הרגשנו כי ההתמקדות בעוול שאין בצידה לקיחת אחריות והרתמות לעתיד היא עקרה: היא טובה כמבט מתבונן על החברה, אבל היא "נתקעת" על סלעי המציאות כששאלות כמו "ועכשיו מה?" עולות. מטיב לתאר זאת הציטוט הבא, אשר נאמר ע"י מזרחית שמאלנית בתום מפגש בו אחת הערביות הציגה את חווית העקירה של משפחתה.

מצד אחד אני מזדהה לגמרי ואני אומרת עצמי יופי, קם לנו פה דור זקוף שאומר את מה שהוריו לא אמרו, את מה שהחברה הישראלית צריכה לשמוע. הגיע הזמן. גם אצלנו המזרחים קרה תהליך מקביל. מצד שני, אני חייבת לאמר, כשאני שומעת אותך אני שואלת את עצמי מי את? מי אני בשבילך? מה את רוצה שיקרה פה מחר בבוקר? את איתי בכלל אחרי כל הנכבה וכל זה? זה גם מפחיד וגם מייאש.

לעומת זאת, דיבור על כאב חברתי אשר נקשר להסתכלות אמיצה קדימה, לאמונה ביכולת לבנות מחדש וללקיחת אחריות על עתיד משותף נתפס בקבוצה כמשהו הפוך למה שהוגדר לעיל "גם מפחיד וגם מייאש". אחת הפגישות אשר נחקקו בזיכרון הקולקטיבי של הקבוצה היתה פגישה עם אבו כמאל, אדם מבוגר מאוד, אשר משפחתו נעקרה מכפר דאמון ב-1948 והפכה להיות נוכחת נפקדת, ללא בית במולדתה. הקבוצה שמעה מאבו כמאל את סיפורי העקירה, ליוותה אותו בסיור על חורבות כפר דאמון, צפתה בו דומע עת שנזכר באמו על שבילי הכפר ונשארה איתו גם כשהשווה בין חווית העקירה שלו כילד לחוויית העקירה של יהודים מאירופה בזמן השואה. חברי הקבוצה חזרו והזכירו את אבו כמאל, משום שאצלו, כך הורגש, התחבר הכאב למבט על עתיד משותף, למשפט שנאמר שוב ושוב: "אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לחיות ביחד על האדמה הזאת". כך תיאר זאת אחד מחברי הקבוצה:

במהלך הביקור בכפר דאמון נפגשנו עם אבו כמאל, מהילדים שהתגוררו בכפר ונאלצו לעזוב אותו. הסיפור האישי שלו היה מרגש, למרות הפער הפוליטי ביננו, אבל יותר מזה הייתה חשובה ומרגשת הנכונות שלו לקבל את המציאות ולהתקדם הלאה. זו הייתה התפנית והיא התחברה לי גם לסיפור היהודי שלנו ולמושג ששמעתי פעם מהשופט שלמה שהם: "the courage to forget" האומץ לשכוח.

כך, נראה כי גם אצלנו בקבוצה האופציה לחיים משותפים – גם מתוך עמדה ליברלית וגם מתוך עמדה שמרנית – עמדה על שילוב ביןשיתוף והכרה בכאב לבין לקיחת אחריות על עתיד משותף. ככל שלקיחת האחריות היתה מעמדתה מוחלשת יותר חברתית, כך עוצמתה והשפעתה גדלה.

בשפה של חיים משותפים ניתן להסיק מכך עקרון יישומי: 

השילוב בין שיתוף בכאב חברתי/קבוצתי לבין המחויבות והאחריות לעתיד משותף הוא תנאי הכרחי בתהליכים לקידום חיים יחד, לשם כך יש ליצור הזדמנויות לשיתוף בכאב אשר בצידן מחויבות אמיתית לבניה של עתיד משותף.