לזכרם של משה ואליעד אוחיון ז"ל

ביום חמישי בערב, יומיים לפני פרוץ המלחמה, השתתפתי באירוע מיוחד מאוד בדרום, ביישוב אופקים. הוזמנתי על ידי משה אוחיון, יו"ר הוועד המנהל של שחרית, ללמד בסוכתו באירוע שכותרתו "לומדים ומקשיבים ביחד", ובו שני אנשים בעלי השקפות חברתיות, תרבותיות, דתיות ו/או פוליטיות שונות מלמדים יחד. מסתבר שישנה מסורת, שלמען האמת מעולם לא שמעתי עליה, של לימוד תורה לאורך כל הלילה האחרון של סוכות, ממש כמו תיקון ליל  שבועות. משה היה זוהר באירוע. היו שם כ-50-60 איש, ומשה התמלא שמחה על כך שכמה מעמיתיו וחבריו הקרובים ביותר נסעו לאופקים כדי להצטרף אליו ואל הקהילה שלו. קיבלתי את משבצת חצות עד 1:00 לפנות בוקר, יחד עם הרב אבי גיסר, ממייסדי ארגון רבני צהר, שמנסה לגשר על הפער בין יהודים דתיים לחילונים. דיברנו על המתח הדיאלקטי בין ארעיות  לקביעות, ועל החשיבות המוסרית והאתית של חוסר הוודאות והפגיעות המגולמים בסוכה וסוכות.

התיקון נמשך עד 4 לפנות בוקר, אבל בחרתי לחזור הביתה בשעה 2:00. בהיותו מארח מושלם, למחרת בבוקר משה שלח לי הודעה שבה החמיא לי על הלימוד, וסיפר לי שזכיתי בכמה  "חוזרים בתשובה" לשחרית בעקבות השיחה. אני, לעומתו, נזפתי בו על כך שלא עמד בצד שלו בעסקה, במסגרתה הוא היה אמור לעזור לי לתכנן סמינר בדרום עבור תכנית המנהיגות האינטלקטואלית החדשה שלנו, "כיטוב". הוא הבטיח שישלח לי לו"ז ותיאומים ראשוניים עד מוצאי שבת. 

בשבת בבוקר, שהיה חג שמחת תורה, נרצחו משה ובנו אליעד. הוא שמע קולות ירי בשכונה, ורץ החוצה מהבית עם אליעד, אקדח בידו. כששמענו את הסיפור כולנו חייכנו מבעד לדמעותינו ואמרנו, "זה היה משה, הראשון שיצא מהדלת. תמיד מקדימה". 

אולם עד יום ראשון אחר הצהריים, לא ידענו שמשה ובנו נהרגו. ככל שהתרבו הדיווחים בשבת על שדות ההרג של אזור עוטף עזה, כולנו חששו לשלומו של משה, כי ידענו שהוא ודאי מסתובב בחוץ, מנסה לראות איך יוכל לעזור. היה ברור יותר ויותר שכוחות הביטחון נעדרים, וכי במשך כל כך הרבה שעות לא היה לתושבים על מי לסמוך מלבד עצמם. משה היה דתי, ולכן הניסיונות לגלות את מקום הימצאו החלו ברצינות רק במוצאי שבת. הוואטסאפ שלו נפתח בפעם האחרונה בשעה 7:15 בשבת בבוקר. אכן גילינו שהוא ובנו לא נראו מאז שיצאו מהבית, והודעתי לצוות שחרית על המצב. רגעים ספורים לאחר מכן, קרן של תקווה, כאשר הועברה הודעה שהם נראו, חיים ובריאים, אך כיבו את הטלפונים שלהם כדי למנוע מהאויב לזהות את מקום הימצאו. הקלה. 

לפנות בוקר התברר כי ההודעה הייתה פייק ניוז, ואושר כי הם  אכן  נעדרים – או שהם נלקחו לעזה או שהם נהרגו. ככל שהשעות חלפו, ועוד ועוד גופות זוהו, תקוותי הייתה שהתרחיש הטוב יותר בעיני, שהם נלקחו בשבי, הוא גם הסביר יותר. אבל כפי שהתברר, ביום ראשון מאוחר אחר הצהריים, נמצאו גופותיהם, מוטלות לא רחוק מהמקום שבו עזבו לראשונה את הבית. 

זהו סיפור אחד. ישנם מאות כאלה, אלפים. זהו סרט אימה, עבור כולנו. וכפי שכולנו יודעים, יש עוד כל כך הרבה לפנינו. 

יהיה כאן חשבון נפש. שום דבר לא יוכל להסביר באופן מלא מה קרה ולמה. אבל התחושה הזאת בבטן שמלווה אותי, ואני יודע שגם משה חש אותה, שהפילוג של הזמנים האלה שלח איתות ברור שאנחנו חלשים ופגיעים, לא עוזבת אותי. זה לא הזמן להטיל את האשמה, יהיה כל כך הרבה מזה בשוך הקרבות, שכן התפקיד הבסיסי ביותר של הממשלה, להעניק ביטחון לאזרחיה, הוזנח  באופן מזעזע. אבל לנסוע לאופקים, לשבת בסוכה של משה עם מקבץ של החברה הישראלית, שבילה את הלילה בחשבון נפש – מה עלה בגורלנו והאם נוכל לרפא – הייתה מחווה אחרונה ראויה למשה שאקח איתי לעד.

ואולי, אולי עכשיו, לאחר שבאמת התקרבנו לתהום, נוכל לקחת צעד אחורה, בידיעה שהעתיד שלנו אכן כרוך זה בזה, וכולנו תלויים אחד בשני. משה בוודאי האמין בכך, כמוני.

יהי זכרם לברכה.