האמנם יש די משאבים לצרכים ציבוריים? ואם יש – מדוע אנו חיים כל הזמן תחת הרושם שאנו חיים במחסור?

אם בודקים את המספרים מגלים מהר מאד שאנחנו חיים בעולם של עודף כסף, אבל עודף כסף אין פרושו עודף משאבים. עודף הכסף הוא המקור למשברים הפיננסים ולהגדלת הפערים בעולם. לפי McKinsey Global Institute, בשנת 2006 היה בכלכלה העולמית עודף נזילות של 167 טריליון דולר שחיפשו הזדמנויות להשקעות. מספר זה גדול למעלה מפי שלושה מהתמ"ג העולמי שהיה אז 52 טריליון דולר. למרות זאת באותו זמן (כמו גם כיום) היה מחסור אדיר בהשקעות בחינוך, ברווחה, בסביבה ובתרבות.[1] 

כיצד ומדוע נוצר עודף כסף במערכת הפיננסית ומדוע במערכת הנוכחית בלתי אפשרי להפנותו למטרות חברתיות? רוב הכסף במערכת הפיננסית העולמית הוא "כסף עתידי" – כסף שניתן כהלוואה כנגד פעילות כלכלית עתידית. מצב זה אינו
בהכרח שלילי. הרעיון של השקעה כיום על סמך רווחים עתידיים הוא שאיפשר את המהפכה התעשייתית ואת העלייה המהירה ברמת החיים בחלקים גדולים בעולם. במקום להוריד את רמת החיים ולחסוך כסף להשקעות לפעילות כלכלית עתידית, צורת מימון זו מאפשרת לקיים את כל הפעילות הכלכלית שבני אדם רוצים ומסוגלים לבצע – וכך להגביר את הייצור כבר היום, ולהחזיר את החוב באמצעות הפעילות הכלכלית המוגברת בעתיד. כך ממנפים את הפעילות הכלכלית ומממשים פוטנציאל שבדרך אחרת לא היה מנוצל. מינוף הוא טוב כל עוד מתאימים את כמות האשראי במערכת לפוטנציאל של הפעילות הכלכלית, וכל עוד דואגים שהאשראי יגיע לכל החלקים של החברה.[2] בפועל שני הדברים אינם קורים. רוב ההלוואות מגיעות לשכבה צרה של אנשי עסקים ("טייקונים"), וללא רגולציה המינוף נוסק לגבהים. במשבר הפיננסי ב־2008 הסתבר לכל שהבנקים המסחריים ובמיוחד בנקי ההשקעות ניפחו את כמות האשראי במערכת מעבר לכל רמה סבירה. לדוגמה גולדמן סאקס (שנחשב כאחד מהבנקים הסולידים) יצר מחוייבות לטריליון דולר בהלוואות להשקעות על סמך הון עצמי של 43 מיליארד בלבד (יחס של 1:23).[3]

האם העליה העצומה בהלוואות לפני המשבר יצרה ערך? האם הערך נהרס כתוצאה מהתפוצצות הבועה? הנכסים  בעולם האמיתי לא גדלו כתוצאה ממתן האשראי – אם מפני שהמערכת הכלכלית לא יכלה לגדול במהירות הנדרשת על מנת לייצר את הערך שכסף זה ייצג, ואם מפני שהאשראי כלל לא הגיע לעסקים היצרנים אלא הושקע בספקולציות פיננסיות או שימש לצריכה ולא ליצור. עודף האשראי גרם לעליה מדומה בערך של הנכסים (לדוגמא, הנדל"ן בארה"ב), וכאשר הבועה התפוצצה – ערך מדומה זה נמחק: הנכסים נשארו בדיוק אותם נכסים, אבל במקרים רבים הם עברו בעלות. מי שהיה לו כסף חופשי להשקעות בעת המשבר יכול היה בקלות לרכוש בזול נכסים שאנשים אחרים יצרו או רכשו בעבודה קשה. כך קרה שהמאיון העליון הרוויח והאדם הממוצע הפסיד ולעתים אף איבד את ביתו. אחרי כל משבר פיננסי הפערים בחברה גדלים מאד. זו מערכת שבאופן מבני מעבירה כסף ונכסים ממי שאין להם למי שיש להם. התוצאה ניכרת בפערים המתרחבים בקרב אוכלוסיית העולם: 40% מהנכסים בעולם נמצאים בבעלותו של המאיון העליון, 85% נמצאים בבעלות העשירון העליון, ולעומת זאת המחצית העניה של אוכלוסיית העולם מחזיקה בפחות מאחוז אחד מהנכסים. גם בישראל הפערים גדולים (אם כי במידה פחותה) וההון מתרכז בידים מעטות. אחוז אחד בלבד מהאוכלוסיה זוכה ל-70% מהאשראי. שש הקבוצות העסקיות הגדולות במשק מקבלות אשראי כפול מזה של כלל העסקים הקטנים בישראל, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, דווקא הם אלו שמספקים את רוב מקומות העבודה. 

גובה האשראי והריבית אמורים לשקף את רמת הסיכון.[4] אבל הניסיון העולמי מלמד שהריבית לעתים קרובות אינה מלמדת על רמת הסיכון. דווקא בבנקים שנותנים מיקרו־הלוואות לעניים ביותר רמת החזר ההלוואות היא גבוהה מאד, ואילו העשירים ביותר לוקחים סיכונים חסרי אחריות ומגלגלים את ההפסדים על הציבור. בישראל לאחרונה הסתבר לכולם, שקבוצות עסקיות מובילות במשק השקיעו את האשראי בצורה בלתי אחראית בספקולציות פיננסיות וגרמו לאובדן החסכונות של המשקיעים הקטנים.

התפקיד של המערכת הפיננסית הוא לשרת את המערכת היצרנית. המערכת הפיננסית היא כמו מערכת הדם שלנו, תפקידה לשמש מערכת הובלה שתגיע לכל מקום בגוף, כדי שכל אברי הגוף יתפקדו בצורה מיטבית. המערכת הפיננסית הנהוגה כיום אינה ממלאת תפקיד זה. הכסף מגיע לתחומים המספקים רווחים פיננסים מהירים – כאשר באופן טבעי ההשקעות הרווחיות ביותר הן השקעות בספקולציות פיננסיות או השקעות  תאגידים עסקיים המקמצים בשכר ובתנאים לעובדים, ואינם מתחשבים בסביבה. באותו זמן קיים מחסור עצום בהשקעות בנחלת הכלל, החברתית, הסביבתית והתרבותית הן הגלובלית והן המקומית. 

איננו חיים בעולם של מחסור – אנחנו חיים בעולם של שפע, העולם היום עשיר בנכסים ובידע יותר מאשר היה אי פעם.  כמובן שעולם של שפע אין פירושו עולם ללא גבולות – הטענה היא שאם נשכיל להתאים את קצב פעולותינו הכלכליות ואת חלוקת המשאבים לקצב הפעילות של הטבע ולקצב חיי הקהילה והמשפחה, נוכל לספק את כל צרכינו המגוונים בתוך המגבלות האקולוגיות. המחסור הוא, במידה רבה, מלאכותי והוא נובע ממבנה המערכת הפיננסית שהיא מעשה ידי אדם. לא חסרים כסף או משאבים,[5] מה שחסר לנו הם מנגנונים שינתבו את ההשקעות לדברים החשובים באמת, אלו שיתנו רווחה למירב האנשים. מנגנונים דמוקרטיים שיאפשרו לאנשים להחליט במה הם רוצים שהכסף יושקע, ועל מי הם סומכים כדי לתת לו אשראי.

כאן קבור הכלב: כסף הוא הסכמה חברתית – הנייר עצמו או המספרים במחשבי הבנקים שמייצגים את הכסף אינם שווים דבר. ערכם נוצר על ידי ההסכמה של אנשים לקבל את המטבע הלאומי תמורת עבודתם או רכושם. הסכמה זו נובעת מבטחונם שבעתיד הם יוכלו לקבל מוצרים ושירותים בעלי ערך דומה לעבודה שהשקיעו. כדי שזה יקרה המערכת הכלכלית צריכה להמשיך ולייצר דברים בכמות ההולמת את כמות הכסף והאשראי במערכת.

כאשר חברות וטייקונים יכולים להרוויח הרבה יותר מספקולציות פיננסיות מאשר מהשקעה בפעילות יצרנית, תנאי זה מפסיק להתקיים. המערכת הפיננסית שאמורה לשרת את מערכת היצור,  מתחרה איתה על משאבי החברה. אך מכיוון שמערכת הייצור היא התשתית המקיימת את המערכת הפיננסית – התנהגות זו היא התנהגות של הרס עצמי וזו אחת הסיבות למשברים פיננסים. 

ברור שהשקעות חייבות להיות אחראיות, שגובה הריבית אמור לשקף את רמת הסיכון ושצריך לווסת נכון את כמות האשראי במשק. כיום ההחלטות הללו נקבעות על ידי הבנקים תוך רגולציה מסוימת של הבנקים המרכזיים בעולם, ובנק ישראל בתוכם. המשבר הפיננסי של 2008 הוא עדות לכך שהמערכת הזו נכשלה כשלון חרוץ. הבנקים הרחיבו את כמות האשראי בצורה לא שקולה, תוך יצירת רווחים עצומים לעצמם ולשכבה צרה של אנשי עסקים. כספי משלמי המסים הם שחילצו את הבנקים מהסיכונים הבלתי מחושבים שלקחו. עודף הנזילות של שנת 2006 – יותר מפי 3 מהתוצר העולמי אינו נכס ממשי – כל שקל וכל דולר ניתנו כנגד הבטחה לייצר ערך כלשהו בעתיד. האם באמת אנחנו רוצים להפקיד את רישיונות הייצור הללו בידי קבוצה קטנה של עשירי העולם שיחליטו עבור כולנו כמה רשיונות ייצור יונפקו והיכן הכסף יושקע, על פי קריטריונים של רווחיות בלבד? או שמא עדיף שגופים עצמאיים בעלי מנגנון קבלת החלטות שקוף ודמוקרטי יחליטו על סדרי העדיפויות להשקעת כספי הפנסיה והחסכונות של האזרחים ולמתן ההלוואות לפעילות כלכלית עתידית?

מערכת פיננסית יציבה חיונית לכלכלה משגשגת, אך הניסיון מלמד שאסור שכולה תנוהל אך ורק למטרות רווח. המערכת הפיננסית היא משאב ציבורי חיוני אך היא שריד מעידן פרה־דמוקרטי. היא התפתחה במשך מאות שנים מתוך מטרה מרכזית לייצר רווחים ללקוחות, לבעלי המניות ולבנקים עצמם. איך תיראה מערכת פיננסית הפועלת ביעילות ובהוגנות לטובת כלל הציבור? קיימות בעולם כבר כיום דוגמאות מצליחות של בנקים קואופרטיביים בהם הרווחים חוזרים אל ציבור החוסכים ובנקים הבוחנים את ההשקעות לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה חברתית וסביבתית. רעיון נוסף שניתן לשקול הוא הרחבת מגוון מערכות הכספים הקיימות – החל מהקמת בנקי זמן, דרך הנפקה של מטבעות מקומיים וכלה בהסכמה על מטבע ייעודי למסחר בינלאומי. ביותר ויותר מקומות בעולם נעשים בשנים האחרונות ניסויים בכיוונים אלו, ומחקרים אף מלמדים שמגוון של סוגי מטבעות מהווה לא פעם הגנה מפני משברים.

מערכת פיננסית דמוקרטית היא הבסיס לכלכלה עם פנים אנושיות.[6] יצירתה אינה עניין למומחים בלבד. מערכת כזו תוכל להתכונן מתוך ניסוי וטעייה של יוזמות ממשלתיות ומקומיות, ומתוך דיון ציבורי רחב שיפרוץ אל מעבר לשיח הכלכלי ה"מקצועני", ויערב תובנות מתחומי דעת שונים.[7]