שוק עבודה הוגן – סוגיית הפנסיה עוסקת, בראש ובראשונה, בשאלה מהי רמת החיים שהחברה מבקשת להבטיח לזקניה, עם יציאתם משוק העבודה. הבסיס ליצירת מערכת פנסיה שתבטיח קיום בכבוד לכלל אוכלוסיית הזקנים תלוי, בראש ובראשונה, בקיומו של שוק עבודה הוגן. אי-השוויון הקיים בשוק העבודה משתכפל ואף מועצם עם היציאה לפנסיה, שכן שכר נמוך אינו מאפשר לחסוך לפנסיה (ב-2009 משק בית בחמישון העליון הפריש לפנסיה ולתגמולים סכום חודשי ממוצע של 972 ,₪ לעומת 35 ₪ במשק בית בחמישון התחתון). שכר הוגן, אבטלה נמוכה, ביטחון תעסוקתי, הכשרה מתמשכת ופערי שכר נמוכים הם אפוא כלים חיוניים להבטחת פנסיות שתאפשרנה קיום בכבוד.

אוניברסאליות – כאמור לעיל, אנו מציעים להחליף את קצבת הזקנה ב"שכר מחיה" שיאפשר קיום רמת חיים בכבוד, ושיינתן לכל זקן ולכל זקנה, בלי קשר להכנסתו. באופן זה יבוטא עקרון הערבות ההדדית הבין-דורית, והכרת התודה של הדור הצעיר לדור הזקנים שבנה תשתיות ויצר את ההסדרים החברתיים המאפשרים את חייו.

עידוד החיסכון הפנסיוני – "שכר המחיה" ישחרר את זקני ישראל מדאגות הקיום עם יציאתם לגמלאות. יחד עם זאת, על המדינה לעודד ולתמרץ חיסכון פנסיוני, שיוכל להתווסף על "שכר המחיה". ניתן בהקשר זה לחשוב על הרחבתו של חוק פנסיה חובה שנחקק בשנים האחרונות, תוך תיקון ליקוייו (ההפרשה נמוכה מדי, החוק אינו מכסה עצמאים ועוד). יחד עם זאת, ראוי שלא לחייב את בעלי השכר הנמוך לחסוך לפנסיה, שכן הדבר יצמצם את הכנסתם הפנויה, ויוביל לכך ששכר המחיה שיקבלו לאחר פרישתם יהיה בגובה דומה לשכרם כיום. 

אינדיבידואליזציה של הפנסיה – מערך הפנסיה בנוי כיום באופן אחיד וקשיח, שאינו רגיש וקשוב לצרכיהם של כל זקן וזקנה. יש אנשים שנכנסו לשוק העבודה בגיל צעיר יותר, אחרים עבדו בעבודות פיזיות שוחקות, בעוד שיש בני 68 המצויים בשיא כוחם. מבנה שוק העבודה מייצר גם פערים בין נשים וגברים. במקום לכפות גיל פרישה קבוע, ראוי להרחיב את אפשרות הבחירה האישית ולאפשר לכל אדם לצאת לפנסיה במועד שאותו יקבע בעצמו, החל מגיל 60 ואילך.

שנת שבתון לכל אזרח – הדרישות הגוברות של שוק העבודה אינן מתחשבות בתחזיות בדבר התהוותו של "עידן הפנאי": בפועל, חלק הארי של הפנאי שלנו מתרכז כיום בתקופת הפרישה. גם כאן, האחידות הזו אינה במקומה. ראוי לאפשר לאנשים ליהנות יותר מפנאי במהלך כל חייהם המקצועיים. ניתן לעשות זאת באמצעות מהלך של הרחבת החיסכון הפנסיוני: הפרט יוכל לצבור, מלבד כספי פנסיה, גם כספים מהשקעות, קצבאות, הלוואת מסובסדות וכו' במסגרת "חשבון למשך החיים". מצב-דברים זה יאפשר גמישות ופנאי רבים יותר במהלך החיים המקצועיים, וכל עובד שיעמוד בתנאי סף של השתכרות יציבה, יוכל להחליט ליטול שנת שבתון "על החשבון" – לשם גידול ילדים, לימוד, נסיעה או מכל סיבה אחרת – ולממנה באמצעות שנת עבודה נוספת, הפרשה גבוהה יותר לפנסיה או פנסיה נמוכה יותר. 

שקיפות והנגשה – מערך הפנסיה הוא מורכב ומסובך, ולמרבית החוסכים אין כלים להבין מה באמת קורה מאחורי הקלעים של קרנות הפנסיה – במה מושקעים הכספים או מהי מידת הסיכון האמתית הכרוכה בהשקעה. המודל השוודי שבו כל אזרח מקבל מדי שנה, החל מגיל 28, מכתב המעדכן אותו בפירוט ובבהירות אודות זכויות הפנסיה שלו ואומדן עתידי שלה, הוא דוגמא לדרך הנגשה ראויה. במקביל, יש להגביל את יכולתן של קרנות הפנסיה לשנות את תקנוניהן באופן חד-צדדי הפוגע בזכויות המבוטחים.

ביטוח סיעודי אוניברסאלי – הטיפול הסיעודי הפרטי יקר מאוד, ומטיל עלויות גבוהות על הזקן ועל משפחתו. שילובו של טיפול זה כחלק מביטוח הבריאות הממלכתי יהיה זול ויעיל יותר, שכן הוא יעביר את סיכוני הסיעוד, שמאיימים על כל אחד מאיתנו, מן הפרט על החברה כולה.

מאבק בגילנות – יש לקדם שינוי ביחס החברתי לאפליה על רקע גיל (גילנות) – חקיקה היא, כמובן, חשובה אך לא די בה, ויש צורך גם באמצעים "רכים" כמו עידוד צורות של פרישה גמישה ומדורגת; ושילוב בין שלב הגיוס לעבודה לבין שלב הפרישה ממנה באמצעות תכניות mentoring להעברת הידע והניסיון לחדשים.

שילוב הזקנים בקהילה – הבטחת הפנסיה היא כמובן רכיב חשוב בתפיסה מהי זקנה מכובדת, אך אין זה מרכיב בלעדי. שילוב הזקנים בקהילה – באמצעות תכנון פיזי, תכניות למידה, אך גם מפגשים בין-דוריים בבתי-הספר, שילוב באמצעי התקשורת ועוד – הוא צעד חיוני, שיוכל בעקיפין להוביל לצמצום ההוצאות על בריאות, סיעוד ודיור מוגן, ובמקביל יאפשר את שילוב הידע, החוויות, המסורות והעושר התרבותיים שצבר הדור הזה במסגרת חיי היום-יום.