ערב יום השואה, ערכנו בשחרית דיון פתוח, כואב וטעון, על השואה וזכרה בעיניים מזרחיות. 100 א.נשים הגיעו כדי לחשוב איך ראוי לזכור ולהזכיר, לדבר על הדרך בה השואה מהווה מעין כרטיס כניסה לישראליות, ומה זה אומר עבור מי שלא נולדו לתוכה. ומה באשר לחלקם של יהודי צפון אפריקה בשואה? ועוד. בהשתתפות ח״כ רחל עזריה, ד״ר תומר פרסיקו, יהודה נוריאל ויעל גידניאן.

לצפייה – https://www.youtube.com/watch?v=9leaOqpSZhI

יעל גולן, סמנכ״לית שחרית:

״היו לי הרבה פרפרים בבטן לקראת אתמול בערב. יום השואה אצלי הוא קדוש. הוא יום של אבל אישי מאוד בתוך הצער הכללי. אני עם סבתא וסבא שלי ביום הזה. עמוק בתופת שהם חוו. המחשבות נעות מהם, אל אבא שלי, אלי, אל אביגיל, ושוב אליהם. אני כאן כי היה להם אומץ ברגעים הקריטיים. סבא שלי, מונייק סקורניק ז״ל, הועלה על הרכבת לטרבלינקה. לפני כן הספיק להחביא את אשתו ובתו הקטנה אצל משפחה פולנית. אני איתו שם על הקרון, דחוס בין עשרות ומאות בני אדם, יודע שהוא מובל אל המוות. הקול של אשתו ובתו ודאי קרא לו באותם רגעים. לא יכולה שלא לחשוב על עצמי. מה הייתי עושה. איש צעיר, צעיר ממני היום, שהצליח למצוא בתוכו כוחות. והחליט לקפוץ מהרכבת. לבד. אל היער. וכך הציל את עצמו. שרד כדי לגלות מאוחר יותר שאשתו ובתו הוסגרו ונרצחו. כמו כל שאר בני משפחתו.
אני חושבת על סבתא שלי ז״ל, פולה גולדלוסט, נערה, לא גדולה בהרבה מהאחיינית האהובה שלי, שחיה בגטו ורשה עם כל משפחתה. חסידי גור. העתיד מתברר ומתקדר ואמא שלה, פייגה לובה לבית גלוזמן, לוקחת אותה וביחד הן בורחות מהגטו לקרובי משפחה. אבל הן נתפסות. קשה לי ביום הזה שלא לחשוב על הרגע שבו הפרידו ביניהן – מי תחיה ומי תמות. האמא נשלחה אל מותה, ואת בתה שולחים למחנה עבודה. התנאים קשים. אבל היא שורדת. ומגלה אחרי המלחמה שמכל משפחתה לא נותר זכר.
שניהם איבדו הכל. גיהנום.
ואף על פי כן. סבתא וסבא שלי נפגשים, מתחתנים, ומוצאים את הכוח לבנות בית. להקים משפחה. בוחרים בחיים.
ואני כאן בזכות הבחירה שלהם.
ועל כל השאלות שלא שאלתי אני מנסה לפצות עכשיו. כדי שלא יימחקו. כדי שלא יישכחו.

בשנים האחרונות אני יותר ויותר חופרת בשכבות ההסטוריה המשפחתית של הצד השני שלי. מספרת את סיפורו של הדוד שלי, אחיה הקטן של אמי, שנלקח בעת שהיו במעברה. מתרגשת מכתבי היד של שושלת הרבנים מדמשק שאני גאה להיות חלק ממנה. נשענת על המסורת מבית סבא וסבתא ומנסה להעבירה הלאה גם לבתי.
אני טלאים טלאים. הכל חי בי. אבל ביום הטעון הזה תמיד שמרתי על איזו הפרדה. כאילו שאפשר.

והפעם קרה משהו אחר.
ערב יום השואה, אנחנו בשחרית החלטנו להיות שותפים לשיחה טעונה, כואבת, שהגיע זמנה. אמש ערכנו דיון פתוח על השואה וזכרה בעיניים מזרחיות.
ניסינו לתת מקום לשאלות ולתחושות שמלוות רבים – על הדרך בה השואה מהווה מעין כרטיס כניסה לישראליות, ומה זה אומר עבור מי שלא נולדו לתוכה. ומה באשר לחלקם של יהודי צפון אפריקה בשואה? ואיך ראוי שנזכור ונזכיר? ועוד.
את האירוע עצמו פרסמנו רק כאן, בפייסבוק, יום לפני התרחשותו. לא ידענו כמה באמת יטרחו ויבואו.
עמדתי בכניסה עם פרפרים בבטן. התרגשתי מכל אחת ואחד שהגיעו, שהקשיבו, שדיברו, שהשתתפו. כמאה א.נשים שהחליטו להיות ביחד בערב הזה ולדבר את אשר על לבם. הרבה צעירים וכמה קצת פחות צעירים.
וכמובן שכשההורים שלי נכנסו – הלב שלי הלם בעוצמה.
השיחה שהתפתחה היתה קשה, כואבת, מאתגרת, ומרתקת. ובעיקר מאוד מאוד חשובה. אמא שלי סיפרה לי בהתרגשות שכשהם יצאו מהבניין עוד התגודדו חבורות חבורות והמשיכו לדבר על מה שעלה. מרגש להיות חלק ממהלך כל כך חשוב לחברה שלנו – מסע של ריפוי. וההמשך כמובן בוא יבוא.״