ב-6 באוקטובר, ישראל נקרעה לגזרים על ידי רפורמה משפטית שרבים מדי חשו שהיא מהווה את פירוק הדמוקרטיה. עבור הממשלה ותומכיה הייתה זו דרישה להשמעת קול העם, ללא הבלמים של שופטי בית המשפט העליון אשר לא נבחרו על ידי העם, ופסיקותיהם שיקפו את האינטרסים של האליטות השלטוניות הוותיקות. זו הפכה להתנגשות על ערכי היסוד של החברה – על מקומה של היהדות במדינה, על משמעות הליברליזם והדמוקרטיה, על האמנה החברתית בין המדינה לבין החברה החרדית. המרקם ששזר את החברה הישראלית יחד לא סתם נשחק; הוא נקרע לגזרים והתפרים שלו עפו לכל עבר.

כל זה השתנה ב-7 באוקטובר. ישראל היא מדינה שבה במקרים רבים דרגה אחת של קרבה מפרידה בין אזרחיה. כל אחד מאיתנו הושפע אישית מהטבח, שהחל בשעות הבוקר המוקדמות של שבת בבוקר, שמחת תורה. חברי משה אוחיון ז"ל, יו"ר דירקטוריון שחרית, נרצח יחד עם בנו בדקות הראשונות של הטבח האכזרי, בניסיון כנגד כל הסיכויים להגן על משפחתו וקהילתו באופקים. 1,200 רציחות התרחשו באותו היום, 1,200 חיים, לכל אחד הסיפור שלו; כל אחד הוא עולם שלם.

ב-8 באוקטובר החלו הישראלים אט אט להבין את היקף המעשה המפלצתי. ואז, במהירות של צליפת שוט, החלה המדינה לגלות את המשאב הגדול ביותר שלה – האזרחים. כמו פטריות אחרי הגשם, החלו לצוץ ברחבי הארץ יוזמות של אנשים שמעולם לא היו מעורבים בשינוי חברתי בחייהם. בזה אחר זה החלו למלא את הצרכים האזרחיים הבלתי נגמרים שנולדו באותו יום. שחרית, יחד עם הקרן למנהיגות חדשה, השיקה את מיזם 'שחר' – תוכנית לחלוקת מענקי חירום שתמכה במעל ל-170 פרויקטים, שסוננו מכ-1,600 בקשות מכל פינה בחברה הישראלית, מקצה הארץ ועד קצה.

בין הפרויקטים המרגשים שזכו לקבל תמיכה היו עמותה עם מתנדבים מקצועיים התומכים בנשים שנאנסו ונפגעו מינית במהלך הזוועות; חמ"ל תרומות ענק יהודי-ערבי משותף ברהט המשרת את צורכי הקהילה הבדואית המוחלשת; מעל 100 קונדיטורים מקצועיים המכינים עוגות יום הולדת בהתאמה אישית לכל ילד שפונה מביתו; וחרדים מתנדבים לעבוד בחקלאות, ממלאים את המחסור בידיים עובדות וקוטפים את היבולים שבקרוב נרקב על הגפנים. לשחרית הייתה הזכות למלא תפקיד בגיוס המתנדבים שהיה אולי מרומם הרוח ביותר בתולדות ישראל, להביא כל כך הרבה אור ברגע שמלא בחושך.