אז החלטתי לשאול חזרה ולהרוויח זמן- "למה אכפת לכם מישראל בכלל?" ומשם כבר היה לי קל. קל להסביר שכדי להשיג שלום צריך שתהיה לכידות חברתית, שכדי שישראל תשרוד היא זקוקה לכלכלה איתנה.
עניתי להם.

ויתרתי על האדרת הרע המשותף לטובת הדגשת הטוב ההדדי.

הערב באולם הגדול על קצה גבעה ירוקה הסתיים בתקווה. ורק במונית חזור הבנתי שהתרגיל הזה לא היה בודד. שהוא הוא הטוב המשותף הזה. המושג ששחרית, הארגון הנפלא ששיגר אותי למשימה קיים סביבו.

הבנתי שמותר וצריך לנקוט ב: 'מתוך שלא לשמה יבוא לשמה'. כי אם לא יהיה לכולנו טוב עם הבחירות שלנו, אם האינטרסים שלנו לא יתמלאו, לעולם לא נצליח לראות את האמת שמעבר להם. נחרצת ומהותית ככל שתהיה.
עובדת החיים הפשוטה הזו עובדת כל השותפים למשימה הגדולה:
האברך בן ה-300 שרוצה לצאת ללמוד משהו ואז לעבוד כדי שהצ'קים של הגמ"ח לא יחזרו, ובינינו, לא באמת מעניין אותו מהשתלבות בחברה הישראלית.

פקיד משרד האוצר שאכפת לו מהדו"ח השנתי ל-OECD ולא מאיזה ילד תכול עיניים, אם ידע עוד עשור אנגלית בעצמו או יחפש מישהו לתרגם את ההוראות לתרופה.
היהודי האמריקאי שנמאס לו כבר להגן על ישראל במשרד עורכי הדין בו הוא שותף ולא יודע איך זה מרגיש שרוב הזמן אנחנו מגנים על עצמינו מפוליטיקאים שמשסים אותנו אחד בשני.
מסתבר שיש אמיתות על טוב משותף שאפשר להבין לעומק רק מהגלות צרופת השפע והנוחות.
וארץ ישראל הנקנית בייסורים? זה יקרה ממילא, גם בלי שנתכוון לכך…