בטרם נבחן את הגישות לניהול הקונפליקטים, יש לתת את הדעת על תפקידה של הפרהסיה. הפרהסיה אינה רק כלי מתריס המסמן את ההבדל בין הקבוצות, אלא כלי שתפקידו משמעותי בגיבוש זהותי. מקומם של חלק מן הסמלים הזהותיים הנו בפרהסיה דווקא, ולא רק ברשות הרבים.

דגל מדינה לצורך העניין, הוא סמל שאמור להתקיים בפרהסיה. הצבעים והצורה שנבחרו לאחר מחשבה מסמלים את ריבונותה של המדינה, מוסדותיה, ההיסטוריה שלה וכן את אזרחיה. הדגל מייצג את המדינה בטקסים חשובים וסך כל סמליו מאגדים או אמורים לאגד את האזרחים תחתיו. ביזוי הדגל כמוהו כביזוי הערכים שהוא נושא, ופגיעה בו כפגיעה במדינה [3] הגוררת מאסר של עד שלוש שנים.

במדינת ישראל המוגדרת כבית לאומי לעם היהודי, שבה הדגל וההמנון מסמלים את הלאום היהודי בלבד, עלו לא פעם הצעות לשינוי הדגל וההמנון כך שיתאימו גם לאזרחיה הלא יהודים. אחת ההצעות הייתה להסיר את סמל מגן הדוד, כך שהדגל יכלול שני פסים כחולים בלבד. עבור היהודים הוא עדיין יסמל טלית, ועבור ערביי ישראל יוכל לסמל את הירדן והים. הצעות מעין אלו נדחות על הסף שוב ושוב, דווקא בגלל חשיבותו של הסימול. במסגרת הטענות  העולות מובן כי ההמנון מדיר את מי ש"נפש יהודי" לא הומייה בהם, אך ניכר הרצון להשאיר את הסמלים על כנם. קונפליקטים אלו מגיעים לידי
ביטוי בין היתר בטקסים שבהם ישראלים שאינם יהודים מייצגים את המדינה. אחת מהדוגמאות הבולטות היא השתתפותם של שחקנים ערבים אזרחי ישראל במשחקי ספורט בינלאומיים. הסימול והפרהסיה באים לידי ביטוי משני הצדדים. מן הצד היהודי קיימת ציפייה למתן כבוד לסמלים. בשנת 2011 אף העלה חבר הכנסת מיכאל בן ארי הצעת חוק שלפיה כל שחקן בנבחרת ישראל יהיה חייב לשיר את ההמנון הלאומי ולחתום על הצהרת נאמנות למדינת ישראל.

מן העבר השני נמצאים בני החברה הערבית שחשים שייכות מורכבת לסמלים של מדינת ישראל. מחד הם מרגישים שייכות למדינה הישראלית ולמוסדותיה, מנגד הסמלים היהודים-דתיים בשלב זה אינם מייצגים אותם. הנוהג במקרה זה הוא החלת הפרהסיה של הסמלים, אך השארת הבחירה האישית בנוגע לשימוש בהם בתחום 'רשות הרבים'. כך, ביברס נאתכו, שחקן ערבי ששימש כקפטן בנבחרת ישראל, עמד יחד עם חבריו כשהוא לבוש במדי הנבחרת הנושאים את צבעי הדגל, אך לא שר את ההמנון הישראלי, וכמוהו שחקנים ערבים נוספים. מצד אחד הוא קיבל את הפרהסיה של סמלי מדינת העם היהודי בכך שלבש את המדים ועמד בשירת ההמנון, מאידך הוא לא נדרש להצטרף לשירה. ההתנגדות שלו לא הייתה הצהרתית, אלא 'רשות היחיד' שלו בתוך 'רשות הרבים'. 

גם במדינות שאין בהן סכסוך מתמשך ועקוב מדם בין קבוצות שונות באוכלוסייה כמו במדינת ישראל, סמלי המדינה לעתים קרובות לא מייצגים את כלל האזרחים. דגל מדינה וכל סמל אחר מסמל את קבוצת הרוב ומדיר קבוצה או קבוצות מיעוט. במדינות נוצריות רבות הדגל נושא צלב. יהודים חיים במדינות אלו ואינם מרגישים כי הדגל הנושא סממן נוצרי מובהק פוגע ברגשותיהם, היות שהדגל טעון במשמעותיות רבות נוספות שכוללות אותם.

כלומר, הפרהסיה לא נתפסת כאיום. רוצה לומר, כי סמל שהיה מדיר בעברו, הפך במהלך השנים להתפס כמכיל, ככל הנראה כתוצאה מכך שהחברה הרחיבה את גבולות השייכות שלה. שחקני נבחרת ישראל הערבים הם דוגמא למי שמצויים בשלב הביניים – הם מוערכים על ידי הציבור ומייצגים את המדינה, ולכן יש להם יותר תחושת שייכות וכבוד. מנגד, רשות הרבים של המדינה לא מספיק מכילה, ולכן הסמלים נראים בעצמם כמדירים.  

במאמרם של פלד ושפיר "מיהו ישראלי?" (2005) מוצגים אופני התגובה השונים של קבוצות דתיות ופוסקי הלכה באשר לדילמה התיאולוגית שהתעוררה בשעת הופעת הציונות כתנועה פוליטית חילונית, המבקשת לשוב ולכונן ריבונות יהודית בארץ הקודש. בעוד ששיבת ציון הייתה מונחת בבסיס התקווה היהודית לגאולה במשך אלפיים שנה, הרי איש לא ציפה שהיא תתגשם באמצעות פעולתם של כופרים ומינים בעולם הזה. המיפוי שמציעים פלד ושפיר מאפשר זיהוי של אסטרטגיות שונות לניהול הקונפליקטים בין עולמות המשמעות השונים בחברה הישראלית ובכלל.

• הסכמה פרגמטית – תגובה זו אפיינה את תנועת 'המזרחי' בראשיתה. עמדתה האידיאולוגית של קבוצה זו ראתה במפעל הציוני תוכנית להישרדות פיזית, שלמעשה אין לה ערך דתי חיובי או שלילי. הקמתה של מדינה יהודית חילונית שבה יהיו היהודים בטוחים מרע, היא מעשה ראוי ועל היהודים לקחת בו חלק פעיל, אף על פי שאין לו כל קשר לגאולה המיוחלת ולביאת המשיח.
• הסכמה עקרונית – העמדה הידועה של הראי"ה קוק (1865-1935) על "הסינתיזה". ההתיישבות הציונית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה", שלב ראשון אך הכרחי בתהליך הגאולה הדתית. עמדה זו אומצה על ידי המזרחי והמפד"ל משום שהיא מעניקה משמעות דתית למפעל הציוני.
• התנגדות פרגמטתית – העמדה החרדית המקובלת ביותר, מאופיינת בהתנגדות מוחלטת לציונות האידיאולוגית, אך לא למעשית. עמדה זו נובעת משתי מערכות שיקולים. האחת נוגעת להגנה על האינטרס הגשמי של החרדים עצמם, וגישה למשאבים החומריים הנמצאים בשליטת הציוניים. השניה דומה לזו של הציונות הדתית בניסיון למזער במידת האפשר את הפרת חוקי ההלכה בחברה זו.
• התנגדות עקרונית – זוהי גישה של פלגים קיצוניים בחברה החרדית הרואים בציונות מעשה שטן ומסרבים לקיים איתה כל קשר. 

בהשאלה מן הגישות שמנו פלד ושפיר, בזירה הציבורית הישראלית כיום ישנם שני סוגי קונפליקטים. הראשון – קונפליקטים שניתן לפתור בין הסימבולי למעשי באופן פרגמטי (הסכמה והתנגדות פרגמטית), והשני הוא כאשר הקונפליקט מתקיים באשר לסמל עצמו (ההסכמה וההתנגדות העקרונית משקפות גישה זו):

1. גישה ראשונה: "להעלים" את הפרהסיה – מעבר מן הסימבולי למעשי

בשנת 2006 עתרו חמישה זוגות הומוסקסואלים לבג"צ בבקשה לחייב את מינהל האוכלוסין להכיר בתעודות נישואין אזרחיות מחו"ל, ולרשום אותם כזוגות נשואים. בעתירתם הם טענו כי לא זו בלבד שהמדינה פוגעת אנושות בזכויות היסוד שלהם בכך שאינה מאפשרת להם להינשא בארצם, אלא שסירוב מנהל האוכלוסין לרשום אותם כנשואים בתעודת הזהות מנוגד להלכה קודמת שקבע בג"צ לפני כחמישים שנה, המכונה "הלכת פונק שליזנגר". הלכה זו, שעסקה בעתירה של יהודי שנישא בחו"ל לנוצריה, קבעה שפקיד הרישום במנהל האוכלוסין חייב לשנות את רישום מעמדם האישי של בני זוג שנישאו בחו"ל, מבלי להיכנס לסוגיה אם נישואין אלו תקפים בישראל.

לפי החוק במדינת ישראל, טקסי נישואין נערכים על ידי רשויות הדת הרשמיות, לפי סדרי הדין הדתי של הדת אליה משתייכים בני הזוג. הסמכות להשאת בני זוג יהודים בישראל היא בידי רבנים שאושרו על ידי הרבנות הראשית לישראל, גוף אורתודוקסי הפועל בהתאם לחוקי ההלכה. הרשות המוסמכת להשיא בני זוג מוסלמים היא בידי בית הדין השרעי, ומקבילים להם בתי הדין של העדה הדרוזית ובתי דין נוצריים שונים. בכל הרשויות הדתיות הללו אין נישואים בין בני זוג מאותו מין. בני זוג מאותו מין יכולים להיחשב לידועים בציבור, שמעמדם החוקי דומה לזה של זוגות נשואים.

בהחלטה תקדימית קיבל בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ את העתירה. את פסק הדין כתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, ואליו הצטרפו יתר חברי הרכב השופטים למעט אליקים רובינשטיין, שטען כי סוגיה מורכבת זו היא עניין למחוקק. בהחלטה אמר ברק כי על מינהל האוכלוסין לקבל את בקשתם ולשנות את מעמדם האישי של זוגות הומוסקסואלים שנישאו בחו"ל מ"רווקים" ל"נשואים".

עם זאת, ברק הדגיש כי החלטה זו לא עוסקת בסוגיה של הכרה בנישואין של בני אותו מין: "איננו מכירים בסטטוס חדש של נישואים אלה", כתב ברק. "איננו נוקטים כל עמדה באשר להכרה בישראל של נישואין בני אותו מין הנערכים מחוץ לישראל. התשובה לשאלות אלה, בהן אין אנו מכריעים היום, קשה היא וסבוכה".

מהחלטה זו אשר עשתה צעד לעבר מתן זכויות עבור זוגות חד מיניים במדינת ישראל, ניתן ללמוד כיצד עקף ברק את הסימבולי ועבר למעשי. לא נאמרה כאן שום אמירה ערכית או הצהרתית לגבי הכרתה של מדינת ישראל בזכותם של זוגות חד מיניים להינשא, כך שלא ניתנה "פרהסיה" לחילולו של האיסור בעניין ההומוסקסואלי. הדיון הועבר ל"רשות הרבים", ובמקום לפנות לחקיקה בעניין נישואי בני זוג בני אותו המין, העניין הוכרע בפן המעשי והתייחס למעמדה של תעודה רשמית מחו"ל.

פרקטיקה זו מיוצגת על ידי גישות ההסכמה וההתנגדות הפרגמטית שהוצגו מעלה. היא מעבירה את הקונפליקט באשר ליחס לחברי הקהילה הלהט"בית במדינת ישראל מן הפרהסיה ההצהרתית, שבה יש להכריע האם מותר או אסור להיות במערכת יחסים הומוסקסואלית מבחינה הלכתית, עוקפת את הצורך להכריע האם מדינת ישראל מכירה בנישואים חד מיניים, ומעבירה אותו לרשות הרבים. ברשות הרבים היחס הוא מעשי ולא סימבולי, על כן יכול לחול בו הכלל הרחב של הכרה בתעודת נישואין רשמית מחו"ל, בלי להיכנס לשאלת תוקפם של נישואין אלו בישראל. 

גם במקרה של "נשות הכותל" ודרישתן "לאפשר חופש תפילה לנשים בכותל המערבי" מצא בית המשפט את הדרך להעביר את הדיון מן הפרהסיה לרשות הרבים. החברות בקבוצת "נשות הכותל" מבקשות להתפלל בטליתות ולקרוא בתורה בכותל, בשם חופש הדת, הפולחן והזכות לשוויון. לעומתן, בקרב חלק משמעותי מן הציבור האורתודוקסי קיימת התנגדות חריפה למעשים הנתפסים כרפורמיים וכקוראים תיגר על צביונו האורתודוקסי של הכותל. בשנת 2000, לאחר דיונים חוזרים ונשנים, פסק בג"צ שיש לאפשר את תפילת הקבוצה, והורה לממשלה "לקבוע את ההסדרים והתנאים המתאימים, שבגדרם תוכלנה העותרות לממש את זכותן לתפילה כמנהגן ברחבת הכותל המערבי".

בהתאם להמלצתה של ועדת נאמן, הציעה המדינה בדיון נוסף שהנשים יתפללו כמנהגן באזור המכונה "קשת רובינסון". קשת רובינסון לטענת המדינה "מקיימת את שני התנאים שהציג הנשיא שמגר, קרי, קיום חופש הגישה לכותל וצמצום פגיעה ברגשות המתפללים. חופש הגישה לכותל יישמר (כמו גם חופש הפולחן) שכן קשת רובינסון היא כאמור ממקטעי הכותל, והתפילה בו תייתר חיכוכים ותמנע פגיעה ברגשות המתפללים בכותל בדרך הנהוגה מימים ימימה". בית המשפט ניסה להעביר את הדיון מתחום הפרהסיה וההצהרה, דבר שגם נשות הכותל רצו, לרשות הרבים שכן קיום התפילה של נשות הכותל הועבר מרחבת הכותל לאזור אחר הנחשב חלק מהכותל אך אינו נושא את אותו מטען סימבולי. הדוגמה גם מראה את הקושי למשוך דיון מהרמה הסימבולית לרמה של רשות הרבים. התקשורת והפוליטיקה החזירו בסוף את הדיון לעניין של פרהסיה. 

2. גישה שניה: הסמל עצמו. הכלת הקונפליקט

בעבר נהגו עובדי כוכבים לנסך (לצקת) יין לשם עבודת הכוכבים שלהם. כמו כל דבר הקשור לעבודה זרה – יין זה נאסר מהתורה לשתייה ולהנאה, היות ועבודה זרה הינה החמורה שבעברות כי היא כופרת במהות האמונה הדתית. לפי ההגדרה ההלכתית, יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיה נחשב אף הוא ליין נסך ואסור בשתייה ובהנאה.[4]

למרות פסיקת האחרונים כי מחלל שבת בפרהסיה מנסך (כלומר אוסר את השימוש בו) את היין על ידי פסיקתו, רבים אינם נוהגים כך. הרב אליעזר מלמד מתייחס לסוגיה זו: "…כך נהגו במשך דורות רבים [על איסור שתייה והנאה ביין שנפתח ע"י מחלל שבת בפרהסיה], כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה נגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות."

אולם בדורות האחרונים, רבים מישראל למדו מהגויים, עד שנוצר מצב שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. בנוסף לכך, אם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה הרחיקה יותר מאשר הועילה. לפיכך, רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות, כדי להכעיס ולהתריס נגד מסורת ישראל, נחשב כגוי. אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, מכיוון שאינו מבין את חומרת חילול שבת, הרי הוא אנוס, ודינו כעין מה שאמרו חכמים לגבי תינוק שנשבה בין הגויים, שכל חילולי שבת הרבים שחילל נחשבים לו כאונס. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן. ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות."

סוגיה זו נוגעת בסמל עצמו. במסורת היהודית קיים פתח לעיצוב הפרהסיה היהודית גם על ידי מי שאינו יהודי. שינוי היחס ההלכתי נעשה מתוך גישה הלכתית של "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג,יז) כחלק מגישות דתיות המעודדות הסתכלות רחבה יותר. "דרכי נעם" הינה השקפה תלמודית המתבטאת בפרשנות ואף בפסיקה, אשר לפיה התורה לא באה לגרום סבל לאדם, ועל כן פרשנויות אפשריות לתורה שאינן נראות כ"דרכי נעם" נדחות לעיתים לטובת פרשנויות אחרות. בכלל זה, למרות שאיננו "כלל יוצר", אלא אסמכתא בדיעבד לפסיקות ולפרשנויות ידועות, נעשה שימוש בספרות הראשונים והאחרונים במקרים רבים נוספים, והוא הופך אצל חלק מהם ל"כלל יוצר".

גישה זו והמחלוקת בעניינה יכולות לייצג את ההסכמה וההתנגדות העקרוניות שלאורן הקונפליקט מתקיים בסמל עצמו. היא משאירה את הקונפליקט בפרהסיה ומכשירה אותו תוך שימוש בחוקים קיימים, במקרה זה חוקים הלכתיים. ההתמודדות היא עם שינוי הסמל (הציונות החילונית "מתגייסת" ומצטרפת לאמונה הדתית), או דחייתו (החרמה אידיאולוגית ומעשית
מוחלטת).